נרשם ע"י : יעל המקורית בתאריך : 22/09/2006 15:34:34
(נענע דיסק _2006)
עטיפה בצבע מחברות ישנות של דפרון, בפנים כתמי רורשאך שחורים שמציירים טנקים כבדים עם שורשים מתפתלים שענפיהם מזגזגים כמו סדקים אפלים בקיר לבן. אתם לא צריכים לספר לנו מה אתם רואים בפנים,
פורטיסחרוף כבר השלימו את האבחון. כשהגיעה המלחמה, היו מי שאמרו ש"על המשמרת" הוא פסקול שכמו נכתב במיוחד בשבילה, אבל לא היינו צריכים טנקים חוצי גבולות ומטח טילים על חיפה כדי לטעת משמעות עכשווית במילותיו המוכיחות את המציאות האיומה שבה אנו חיים. גם בחיי היום יום השגרה הישראלית היא מלחמת התשה בין מטחי צרות כלכליות, לפגזי פערים חברתיים, למשיחיות, לבעיות הבטחוניות, לאסקפיזם שמנסה לאטום את העיניים והאוזניים, לניסיון לשמור על שפיות בין עוד מבזק לעוד מבזק לעוד מבזק לעוד מבזק חדשות מארץ הסהרורים, היא כאן, לא צריך להרחיק עד לירח.
השמש נעלמה מאחורי הדלת/ שומע מסורים ישר לתוך האוזן/ חוסר ודאות זה בשבילי זה עוגן/ הריק בעולמי מלא מלא בתוכןעבר עלינו קיץ דחוס, יורה בצרורות, כמו הלחן של שיר הנושא, מאיים עם עצבים שקשורים בחוט כדי לא להתפקע כמו ליין הבס שפותח את "
תחת אש". ימים ושעות שהופכים למקשה אחת בישיבה במקלטים והמתנה למבזק הבא, הטיל הבא, ההרוג הבא, ובעיקר הסוף של כל אלו. יהיה סוף?
אני צומח תחת אש/ מדליק סיגרייה, מקדש/ בזרועותייך תחת אש/ בלהבות לא מתרגש... לא, לא למדנו לשקר, אנחנו רק עוצמים את העיניים פרשנויות, דבר דוברת צה"ל, מאמר מערכת, כותרות שחורות על דף כפול, ריפרש על העמוד הראשי של וואלה ו-ynet, מהדורת חדשות שהופכת למרתון בן שבע שעות, הכל מטמטם אותך ומדבר ומדבר ומדבר מלחמה, בלי שתשים לב איך שאר צרותינו ממשיכות להרקיב מחוץ לטווח הראייה הממשלתי. גיידאמק כבר יסדר.
על המרפסת מל הרחובות אמא צועקת "ילד, לא לבכות"/ אין לחם אז נאכל פצצות/ מישהו הבטיח ניסים ונפלאות... על המשמרת מתחת לשמיכות/ בארץ אוכלת יושביה בלילות/ אין מים אז נשתה דמעות"
מסביב למדורה רואה איך התקווה נוטשת אנשים, הלב המתמרד בוגד בוגד בוגד". תקשורת מגוייסת, מורל לעורף בחסות סלקום, והבטחה בצבעי הלוגו של בנק לאומי "אנחנו ננצח".
עוד טיפה והמים מכסים/ תן סיסמא ותציל את הטובים/ דשנו דשנו, קצנו קצנו...
תן לי שורה שתסדר לי את המחשבות/ כל המילים האלה ממשיכות ונשפכות/ כולם מתחנכים על שקרים ואגדות/ כולם מתחממים באש אותן הסיסמאות"
לך לך", שר פורטיס, "
כי המקום הזה סוגר אותך, צריך לברוח לפעמים, שיפתחו השערים". בינתיים אתה כאן, מתנחם בנצחונות קטנים, באהבה.
בחוץ סופה שואגת אבל בבית שקט/ שולחן ערום, כסא עקום ובטן מתהפכת/ כמה שאני אוהב אותך
ב-url של הביקורת הזו כתוב "אינדי". האוריינטציה של רוב הפרויקט שבו היא כלולה היא אלטרנטיב ושוליים. יהיה קשה לשכנע אתכם שפורטיסחרוף נופלים לאחת הקטגוריות הללו, ובצדק. את "
על המשמרת" הם הוציאו עם גב של חברת תקליטים, בליווי של מפיק העל שוקי וייס ומשרד יחסי ציבור צמוד, עם סיבוב הופעות סולד אאוט שמחיריהן בני שלוש ספרות, ושמם כבר מזמן שגור בכל פה.
ועם זאת, תראו לי עוד אלבום בישראל 2006 שמדבר על כאן ועכשיו בצורה הכי ישירה ופוגעת, לא בורח לשירי אהבה ודיכאון, לאסקפיזם או לשפה זרה. בשובם לישראל ב-1988, הם כונו בעיתונות "האבא והאמא של השוליים הישראליים". היום, 18 שנה אחרי, בעוד הקהל וקווי הגבול התוחמים של התעשייה זזו סביבם, הראש והלב שצעקו ב"
פלונטר" וצללו לתוך "
סימנים של חולשה" אומנם התבגרו והתפתחו ברבות השנים, אבל היושרה האמנותית שלהם נשארה בדיוק באותו מקום.
יש אקסיומות בחיים. בין כל שתי נקודות עובר קו ישר אחד. השעה המצוינת היא שעת פתיחת הדלתות. שום דבר טוב לא ייצא מלתת לדודו טופז תוכנית טלוויזיה. קשה להזדקן ברוקנרול.
כולנו יודעים שדיויד בואי לא יוציא עוד זיגי סטארדאסט. פול מקרתני לא יכתוב לעולם
Yesterday מספר 2. אריק איינשטיין לא יעשה מהפכת שבלול נוספת. כשהלהקה שבכיתם על פירוקה לפני עשרים שנה תחליט להתאחד, רוב הסיכויים שתגידו "זה לא מה שזה היה פעם", ולראייה המחיר המשולש ששילמתם על הכרטיס. רק שייצא בסדר, אתם מחזיקים אצבעות, שלא תהיה נפילה. לא עוד רומנטיקה עתידנית.
רף הציפיות שעומדות בפני שיתוף פעולה מחודש שכזה גבוה יותר ממייקל ג'ורדן על גג בנייני התאומים של קואלה לומפור. אם הם ינסו לשחזר הצלחות קודמות יקראו לזה "מיחזור". אם הם ינסו בכוח להתרחק מסגנונם המוכר ועברם כדי לקפוץ מעל המשוכה הזו, הם יפלו ישר לבור שמאחוריה, בור היומרנות, הניסיון המאולץ לאופנתיות ואיבוד האישיות. כששניים שקרובים ללבך כמו פורטיס וסחרוף מודיעים על חזרה לריצה משותפת, אתה מתחיל לדאוג למצב סיבולת הלב-ריאה שלהם ושלך – האם אפשר בכלל לעשות שוב את הקסם של ההתאהבות המוזיקלית הזו כמו בפעם הראשונה?
מסתבר שכן. "על המשמרת" הוא אחד הטובים שיצרו השניים ביחד. דחוס, חזק, רעב, בלי התרפקויות על העבר, בלי אף שנייה מיותרת, בלי לדהות, בלי להזדקן. להיפך. ממרום שנותיהם הם חוזרים לא כאותה אישיות מחוברת פורטיסחרוף, אלא כשני יוצרים אינדיבידואלים בעלי חברות אמיצה ביניהם ואמירה ברורה וחזקה שבוערת להם בבטן ובגרון. פה לא תמצאו אתנחתות מחוייכות כמו "
חתול מפלצת" ו"
אגם ענקית". אפילו השיר האופטימי ביותר, זה שקורא לכם "
להתעורר עם חיוך גדול על השפתיים" מתחיל ב"
החרב מתהפכת, אותות וסימנים, חרון עברה וזעם מקיש על הפתחים".
משורר הדלות והעצב/ הייתי, חשבתי להיות/ עיקר הדיבור הוא הנפש/ אני ידעתי ושכחתי להודות"
אני שוקע תחת אש", שר ברי, "
כורע ברך, מבקש, שיירד כבר גשם". וקולו חוזר כהד על ידי מקהלת גבעול. מלחמת לבנון מספר 2 נגמרת, ואפילו גשם מפתיע בלב הקיץ יורד על קריית שמונה. השחור בעיניים של המלחמה שנסתיימה מעוות את ראייתנו לחשוב שהדיסטורשן של הרעש הלבן במציאות היומיומית אליה חזרנו הוא בעצם שקט. הוא לא. הביטו בתמונה של ישראל 2006 דרך המצלמה המוזיקלית של פורטיס וסחרוף. "
אצלי הכל בסדר", אומר ברי בקול עייף ושבור, "
הולך על זכוכיות. אצלי הכל בסדר, אני הולך, הולך".