כתבות נוספות:

מקהלת גבעול בבית העמודים המון כוונות טובות, פינות חבויות ויצירתיות שאסור להתעלם מהן היו בתכנון האירוע. מיקום מיוחד, תפריט לא

I am like a dog, I never speak but I understand- Alexandra veanna על אלבום הבכורה של אלכסנדרה ואנהחומות של גיטרות הזויות מקיפות את הצלילים, יוצרות בסיס לסאונד

roy chiki arad and chenard walker-monster רועי ציקי ארד- sputnik in love אלו המגנים את יצירתו ייתפסו כאנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות ולא נותנים לעצמם את הדרור ליהנות

סאנסאנה - סאנסאנה אולי בגלל שהוא כל כך לא קשור , ואולי בגלל שזה בא לו כל כך בטבעיות ומבפנים, כשאתה מקלף את הקליפה החומ

הפקה. מהי? מה המשמעות שלה במובן המוזיקלי וכיצד היא משפיעה על מאזין שחוטף דיסק ומכניס אותו למערכת האזנה כלשהי? דויד פרץ כתב פעם על המפיקים: "האנשים המתווכים בין אמנות לטכנולוגיה, בין חזיונות למציאות, בין אומנות לאמנות. האנשים שפורשים יריעות צליל ענקיות ועליה הם מנציחים את יצירות המופת הגדולות של האמנים איתם הם עבדו." ואני? מי אני מה אני. הסיכויים שאכתוב מלה או חצי מלה על "הפקה" קלושים ביותר, כי אני שומעת סופים; דברים מוגמרים; אבל אחרי כמה וכמה האזנות לEP של ה-Homesicks, Modes of Production, המחשבות מקבלות רפלקסיביות שכזאת מצדם. הוא מספק מצבי רוח הפקתיים, פשוטו כמשמעו. יש כל כך הרבה סגנונות ואקלקטיות, שיוצאים החוצה בחצי שעה של שירים שנקשרים האחד לשני, בעיקר בזכות קולו המיוחד של הסולן שלהם, חיים כהן, ובגיבויה של תמר אפק (שכיום כבר לא מנגנת בהרכב, אלא עם ED), ששבו את לבי סופית בEP הזה.


ובכל זאת, יש נתיב מסוים שמזרים את השירים החוצה, שאפשר לתת לו הגדרה כללית, חסרת ובעלת משמעות לסירוגין של "new wave/ post punk". בתור מי שאפעס, לא ממש מתחברת לז'אנר, הEP הזה הצליח להפתיע אותי... אחרי האזנה אחת, אתה רוצה שוב. אני מניחה שהסוד של ה-EP הזה טמון בכך שהשירים נשמעים לעילא ועילא: לא משעממים אותך לרגע, מתפרצים מתוך הרמקולים בצורה חד משמעית, מלודיים בצורה מעוררת התפעלות, מגובשים, סגורים בעצמם ופותחים את המאזין. ויותר מכל – אמיתיים, כאלה שאתה מאמין להם. וזה לא פשוט, כשזה באנגלית.

Everybody must go home! , צעקתי שבוע שלם שורה מתוך השיר הראשון בEP, Everybody. זה שיר שמתפרץ עליך מההתחלה וגורם לך לרצות לצאת לאיזו מסיבת בריט פופ כמו שהיתה פעם בחיפה, כשהיינו ילדים. והוא מתחבר בצורה נהדרת לMichelle-, להיט שאם רק היה מגיע לגלגל"צ, או עזבו את זה, לאיזו תחנת רדיו בריטית, היה שובר את המצעד לחתיכות קטנות. אחרי שני השירים הללו מגיע השיר הטוב באלבום, שגרם לי לעצור את הרצף ולהקשיב לו שוב ושוב ושוב. T Song (Tamar’s song?) הוא שיר, ששר כל כך כל כך טוב את שירתם של נשים, מחביא בתוכו רוך, כנות, נשיות ומבטא ישראלי מקסים שלא מתבייש, ופשוט מוציא ממך את כל החמלה שבן אדם יכול לתת למשהו קטן וארוז כמו שיר. Sisi כתבה עליו: "מכירים את ההרגשה שיש שיר שאתם מאוהבים בו; שמה שהוא עושה לכם זה פשוט מושלם עבורכם; שכל שמיעה מתחדשת עושה בכם כיף מחודש; אתם נמסים ממנו, בא לכם לנשק אותו, והנה עוד מילים חדשות וצלילים שלא הבחנתם בהם קודם?", ודייקה לחלוטין. פשוט בא לך לצעוק, "תמר, I would like to follow you blindly!". יחד עם נגה שלו, אהובתי משכבר הימים, תמר מייצגת בעיניי דור צעיר של זמרות, שפשוט מרתק לראות לאן הן ימשיכו.

השיר הבא ב-EP, אחרי שנותרתי שדודה ומאוהבת, מגיע עם פסנתר עדין בתחילתו, מרגיע ומשכך, עדין לאוזניים. קולו החד פעמי של חיים עושה נעים, אבל כיאה לשירים כאן, הוא מתפתח ו- 2.30 דקות מתחילת השיר, הקול כבר לא מרגיע ורגוע, אלא זועק You’re on your own!, ומכפיל את העוצמה. חשבתי שנרגעת, אז זהו, שלא.
אחריו מגיע Hold On, שיר מורכב ומרגש, שמצליח לרתק אותך מהאזנה ראשונה, אבל עם זאת, יכול להוות גם בן לוויה נעים בו זמנית. בשיר הזה, באות לידי ביטוי, בעיניי, אולי בצורה הכי חזקה הגיטרות של ההומסיקס.
ואחרי שבטוחים שכבר הכול נגמר, מגיע ביצוע מקפיץ ומדליק ל- Logical Song של Supertramp, ובו קולותיהם של חיים ותמר מתאחדים לריקוד סוער באותה מסיבת בריט פופ בחיפה.

פתאום מגיעים דברי הסיכום, ואני מרגישה שאין לי מלה רעה להגיד. אז נכון, מדובר בדיסק קצר, אבל במקרה הזה הוא נשמע שלם, מרשים וחד. ההומסיקס הצליחו ב-EP הזה מעל ומעבר, כשלקחו ז'אנר שהרבה מאד אנשים אוהבים, ושמו בידם למצות ולהרחיב אותו בששה שירים, כל אחד סוכרייה. בטעמים אחרים אמנם, אולי במצבי רוח אחרים, אבל סוכרייה.

איך קוואמי אומר?
ט-עים.