תחשבו על להקה שיש לה הכל, והיא ממש כאן מהארץ – יש לה נגנים מצוינים עם גישה בריאה ויצירתית למוזיקה, סולן כריזמטי ששר כמו שאף אחד לא שר במזרח התיכון, שואו אנרגטי ותזזיתי שכובש את הקהל במועדונים ואת המבקרים בכיסאות המוזיקליים שלהם, וגם את החשוב מכל – מוזיקה רעננה, מלודית ומעניינת שלא יכולה להשאיר אותך אדיש לקיומם. ולא, לא קוראים להם איזבו. הם היו שם קצת לפני והכינו חלק מהשטח לדור הלהקות של הרוקסן ולכל מה שבא אחר כך. והלהקה הזו ניגנה רוקנ'רול לא מתפשר, ועדיין כל אחד היה יכול למצוא בו משהו לעצמו, אם רק היו מקשיבים קצת יותר.
יואב (שושו) שעיה, אורי פרוסט, שחר לוי וניס היו הפליז לכמה רגעים בסוף שנות השמונים. לכמה רגעים הם גם היו אחת מההבטחות הגדולות והלא ממומשות של הרוק האלטרנטיבי הישראלי, אבל אחרי תקליט הבכורה שלהם הם נעלמו כשם שבאו. אם רק היו פה כמה וכמה שנים טובות אחרי, נראה לי שזה לא היה קורה להם, והם היו נשארים פה לעוד תקליט, או אפילו הרבה יותר. משהו בדינמיות ובאפשרויות של השנים האחרונות לא היה נותן ללהקה כזו להתמסמס ולהפוך להיות עוד החמצה מקומית.
המוסיקה שיואב שעיה ואורי פרוסט יצרו יחד הייתה מושפעת מתרבות הפינגווין התל-אביבית, אבל יחד עם זאת ידעה לתעל את השוליות הכל כך מופגנת לדבר שיכל להיות נגיש גם לרדיו, שלרוב התעלם אז מהכיוון הזה. הקיום בסצינה המועדונית המקומית וההופעות הצליחו לסחוב, אבל עד גבול מסוים (וכנראה שהגבול הזה לא חצה את תל-אביב רבתי). לא היה להם אתר באינטרנט או פורומים שבהם יכלו להפיץ את השמועה, למשל. הכל היה בקטן, חלק מהפה אל האוזן, פלאיירים וביקורות קטנות בעיתונים, השמעות ספורות ברדיו, והמון המון עבודה, מן הסתם. אין פלא שהשם שלהם לא היה ממש ידוע מעבר לאזור המרכז ולמאזיני תוכניותיו של קוטנר לדורותיהם.
אם להתייחס לקלטת הבכורה שלהם, בהשפעת הכישוף, שיצאה בהוצאת האוזן השלישית (לפני ימי Earsay) גם במהדורת ויניל מצומצמת - בכמויות וגם בשירים שהכילה (בגלל היותו אי.פי שנועד לשידור ברדיו) - מדובר באסופת שירים מבריקה ובנויה היטב, שמראה את הפליז ברגעים הטובים.
התערובת המוזיקלית הלא ברורה של הפליז הייתה מסוגננת לאורך כל ההקלטות שלהם. מישמש של השפעות אנגליות ואמריקאיות עם כיוון משיכה לסיקסטיז, ומצד שני השפעות אלקטרוניות של שנות השמונים וגיטרות הזויות שהופכות להיות תוקפניות לפרקים.
הבאס הקופצני והאלים של שחר לוי, התיפוף הנוקשה והמדויק של ניס ביחד עם עילוי הגיטרה אורי פרוסט נתנו לשושו מרחב אווירי לשירה, והוא עשה את זה בלי לחשוב פעמיים. השירה שלו בתקליט כל כך שונה מהכל ונעה בטווחים קוליים שאף אחד לא העז לשיר כאן בתקופה ההיא.
השירים שכן יכולים להיות מוכרים לכם הם ''חדשות'' שפותח את הקסטה, וכן בהמשך ''ימים ללא מרפא'' ו-''לגמור ודי'', וגם זאת, כמו שאמרתי, אם טרחתם להקשיב לתוכניות הדגל של קוטנר בגלי צה''ל, ואולי ב''קצת אחרת'' של רשת גימל. שלושת השירים האלה יכולים היום למצוא את מקומם בפלייליסט רדיופוני בקנה מידה גדול יותר, ללא ספק. הספק-איזוטריות של הפליז נשמע היום כדבר הכי נגיש שאפשר, וחן האייטיז של ההקלטות רק מוסיף לשירים שלהם ארומה משובחת, בניגוד להרבה דברים מהתקופה ההיא, שנשמעים היום די מעצבנים.
השיר ''חדשות'' הוא מין התפרצות אנרגטית רוקנ'רולית שמשאירה את המאזין המקומי מרייר בלא הבנה מאיפה זה נפל עליו, השיר הזה. ''לגמור ודי'' בא מאותו ז'אנר (ולא בכדי שני השירים מתחילים כל אחד בתורו צד בקסטה), והשירה הפרובוקטיבית של שושו מתריסה וחותכת. ב''ימים ללא מרפא'', שיר איטי ומהפנט שיצא לרדיו, יש קסם משכנע ותבונה מילולית שיכולה להעמיד באור חיוור שירים אחרים בפלייליסט של תוכנית זו או אחרת. והכל נשמע כל כך מהודק ומקצועי. ולחשוב שאת ''ימים ללא מרפא'' הם הקליטו בבית.
השירים ''נמר בחצר'' ו''חיה בשוליים'' הם ממש שתי פיסות תרבות תל-אביביות. ''חיה בשוליים'' מיטיב לתאר את מה שהיה המיתאר המחייב של הגותית הצעירה בישראל של שנות השמונים המאוחרות. ממש מסמך אנתרפולוגי מרתק לימים הבאים של העתיד. ''בורג לדוגמא'' נשמע כמו מופע הצדעה בקצב של מסדר צבאי ללהקת הקליק, ו''ספידים'' נשמע כמו איזה טריפ מקומי בתדלוק הגיטרות המשוגעות של פרוסט לבאטהול סרפרז האמריקאים.
יש מעט מאד שקט בקלטת הזו, ו''פרחלנד'' הוא אחד מהרגעים האלה: שיר קסום וארוטי של גיטרות פסיכדליות ותנועה של מעגלים בתוך מעגלים, שעושה נורא טוב בלב. שושו מצליח לגעת בשירה שלו עמוק בפנים ולהגיע לקליימקס, והגיטרה של פרוסט, בעזרת הצביטות המתכתיות של הבאס, לוקחת לסוף נעים. ואכן סוף נעים אינדיד - לקינוח הקלטת אנחנו מקבלים ביצוע של ''אני ארי הים'' של חיפושיות הקצב , ואיזה ביצוע... חי, בועט ולוקח את השיר למקומות שהחננים האנגלים הלא מוכרים שכתבו את השיר לא ידעו על קיומם. סיום ראוי לדבר ראוי.
הפליז המשיכו להופיע, החליפו מתופף, והתפוגגו. אורי פרוסט המשיך קצת עם כרמלה גרוס וואגנר, ריר, עשה מוזיקה למחול, למד קולנוע כנראה, והיום מנגן עם הפמילי בוצ'רס. שושו, אחרי כמה שנים טובות, היה פעיל ב''לחש'' וזהו, אני חושב, מוזיקלית. שחר לוי וניס? אין לי מושג איפה הם. איחוד יכול לקרות היום? אולי. כדאי? לא בטוח.
מה שיותר עצוב זה שהאוזן לא המירה את הקלטת הזו לדיסק, וממש חבל. הם כבר עשו את המעשה עם מע''צ (וטוב שכך), וכדאי מאד שגם כאן יעשה המעשה ותהיה הזדמנות לעוד כמה אנשים לשמוע שהיה אפשר גם אחרת, אז.