1. בשלה. בוגרת. סקסית. נשית. ילדה. פגיעה. פוגעת. אבודה. עם הרגליים בקרקע. חולמנית. מציאותית. רכה. אכזרית. אמיצה. מפוחדת. אינטיליגנטית.

וגם: בשל. בוגר. סקסי. נשי. ילדותי. פגיע. פוגע. אבוד. עם הרגליים בקרקע. חולמני. מציאותי. רך אכזרי. אמיץ. מפוחד. אינטליגנטי.  "הירקון 51", אלבומה השני של ירונה כספי שיצא כשלוש שנים לאחר "תני לשתיקה לבעור", והדמות הנשית הכל כך קוטבית, מורכבת ומרתקת שמצטיירת ממנו, בהחלט ראויים לכל התארים הללו. היי, בכל זאת מדובר באלבום השנה שלי.

2. כל ה"כתרים" בפסקה הראשונה שקשרתי לראשה של כספי, גלומים בקול הנהדר והרבגוני שלה, וביכולת המרתקת והתיאטרלית בה ניחנה לגשת ולהגיש שיר. היא כנראה נולדה עם מתת האלוהים הזו להישמע אחרת בכל שיר, זאת בהתאם לאופן ההגשה ולחיבור לטקסטים עליהם היא אמונה (מלבד החידוש לשירו של פורטיס, "דבש", שסוגר את האלבום). וכפועל יוצא של זה, ככל שמאזינים עוד ועוד לאלבום,  ונראה שהיא מצליחה לתת בנו אמון ואילו אנו נפתחים אליה כשהחשד הראשוני נעלם, מגלים פנים נוספות ושונות שכספי לאיטה חושפת. והיא בהחלט משילה מעליה עורות ומתערטלת נפשית באלבום השני הזה שלה.

כספי לוקחת את המילים שכתבה והפכו לשירים מולחנים, ובאופן יוצא דופן מצליחה להעביר בדיוק רב בקולה את המצב הרגשי המסוים בנקודה בזמן שבה הם נכתבו.

הקול המצמית הזה שלה כאילו מנכיח את המילים הכתובות- דוממות שעל הנייר, נותן בהם חיים ומצייר לנגד עינינו את לב ליבה של הסיטואציה הרגשית. בשיר "אבנים" היא כותבת: "אני רוצה להעביר מחשבות למילים\ ובמחשבות צבעים מעורפלים". ובאמצעות הקול החם שלה, התהליך שבו מחשבות הופכות למילים עובר מטמורפוזה נוספת, והן מקבלות צביון אנושי, בשר ודם. והצבעים? הם בכלל לא מעורפלים, כל כך ברורים הם ומרשימים.

3. אם בעולם נתפסים פי ג'י הארוי וניק קייב כגרסה הנשית והגברית האחד של השנייה על ידי רומנטיקנים למיניהם (והשיר והקליפ המשותפים להנרי לי כמובן שחיזקו תיאוריה זו), הרי שבעיני, ירונה כספי וערן צור הם המודל המקומי, בעיקר בשל הנופך הטוטאלי- דרמטי שהם מעניקים לשירים, ויכולת ההגשה התיאטרלית- סיפורית הפנומנלית שלהם, בעזרתה הם נותנים למילים גוף, פנים ונשמה. באופן לא מקרי, הקשר בין השניים הולך אחורה בשנים לתחילת שנות התשעים, כשצור היה המורה הראשון לגיטרת בס של כספי. ב-95 השתתפה כספי ב"עיוור בלב ים",  האלבום השני של כרמלה גרוס וגנר, להקתו דאז של צור, כשעשתה קולות בחלק ניכר מהשירים. עוד קודם לכן היה זה אבשלום כספי מ"כרמלה" שהפיק את האלבום הראשון והיחיד של ההרכב "גוונים כהים", כשהבסיסטית, כותבת ומבצעת חלק מהשירים הייתה כמובן ירונה כספי.

ולמרות הדמיון הרב ביניהם כיוצרים ומבצעים, אני חושב שקיים הבדל מרכזי בין השניים: בעוד שערן צור בורר באופן מחושב את מלותיו, וגוון הקול הקורץ שלו תמיד מרמז על נדבך נוסף שמסתתר בין השורות, הרי שהמילים של ירונה כספי כאילו נורות באופן אוטומטי ומאוד ישיר, כמעט בלי פילטרים. זה הופך אותה אפילו לעוד יותר אותנטית, בעיני. 

4. זו בחירה נפלאה של כספי לפתוח את "הירקון 51", אלבום עתיר במלל כה רהוט, יפיפה ואינטליגנטי - שירה של ממש - ושכמעט אינו מפוסק, כאילו נורה מלועו של תותח אנושי שצבר מטענים בשקט עד שהשתיקה בערה בו (פרפרזה על שם האלבום הראשון) ולא יכל עוד, דווקא בקטע אינסטרומנטלי, נטול מילים ודיסטורשן. "כדורי סרק", שמו רווי המטענים של הפתיח, מלווה בצ'לו האפל והדרמטי של יובל מסנר, ובפסנתר של כספי, שעולה ויורד לפרקים בעוצמתו, מובל ואחר-כך מתעשת ומוביל, רגע אחד נחבא אל הכלים ומייד מוצא את דרכו מחדש אל קדמת הבמה; כאילו ביקש לספר בצליליו האמביוולנטיים את סיפור המסגרת של האלבום בעל השם הטעון, ואולי אפילו של כספי עצמה.

החיבור שבין הגיטרות המכסחות ומתקפת המילים שאינן מתפשרות מגיע רק בקטע השני בשם "שיר לגדיה", עם פתיחת הבס המהממת. כאילו הבינה שכדי שהמאזין לה  (לפחות מנקודת המבט הזכרית שלי) לא יירתע באופן המיידי וילמד בהדרגה להכיל בתוכו את טלטלת המילים הדורסניות שיתנפלו עליו בשצף קצף, ילפתו את גופו כל כך חזק ולא יניחו לו ככל שהאלבום יתקדם, ועוצמת הרגשות שגלומה בדיסטורשן, יש לפתוח דווקא במוזיקה נטו, נטולת הרובד הקוגניטיבי.

5. כשמגלים בשנית את "כדורי סרק" ממש לקראת סופו של האלבום, אלא שהפעם בגרסה המילולית והנפיצה שכוללת את השורה הנפלאה "אני רוצה לבכות שוב את אחת השרות שצעקתי בזעם, כשנשמתך היתה כבויה ולא יכלה לשאת את משקל המילים" (ההדגשות אינן בטקסט המקורי), מבינים: לאורכו של האלבום, בתווך הדיכוטומי שבין שקט לבערה מילולית, "מילים מיותרות ו"שתיקה שמגלה כמה רעש יש בפנים" (משפט מתוך השיר "מילים מיותרות" מהאלבום הקודם), בונה ירונה כספי באופן הדרגתי ומתוך מחשבה תחילה מתח מילולי, שתחילתו דווקא בשקט- כנראה באמת מתוך המחשבה שלא נוכל לשאת את משקל המילים,  לפחות לא מייד- שהולך ומתעצם; אט, אט היא מטעינה את  כדורי הסרק באש מילולית חיה, כך שבסופו של דבר מספיקה ירייה אחת בודדה כדי לפוצץ ברעש אדיר את חבית הנפץ עליו יושב האלבום הזה.  

6. כספי היא לא רק היוצרת והמבצעת של "הירקון 51" אלא גם הפיקה אותו מוזיקלית, ולכן אתמקד בשלוש החלטות מעניינות שלה. אולי המרתקת שבהן היא הבחירה האמיצה והחשובה לקרוא לאלבום בשם הירקון 51, הנושא גם את שם אחד השירים שכתבה עוד כשהייתה בת עשרה, בשינוי קל של מילים ולחן, ורק עתה החליטה לשלבו באלבום משלה.

הירקון 51 היה בית ספר מוכר וידוע לפיתוח קול ברחוב הנ"ל בתל אביב, שניהל במשך שלושה עשורים אביה של ירונה, המוזיקאי והצייר צבי כספי ז"ל, ושתפקד בשעות הלילה כמקום מפגש בוהמייני, פרוע ושוקק חיים. היחס האמביוולנטי והמורכב של כספי לאביה ולמקום שתפקד גם כביתו לאחר שהתגרש עד שאלמונים החליטו לשרוף אותו, מנקודת המבט של ילדה, אחר כך נערה צעירה וכעת אישה בוגרת, מורגש בכל אחת משורות השיר, ובעיקר בזו שבה היא קוראת לו אבא, אבל מייד אחר-כך גם בכינוי שדבק בו- הרשל. בשיר עצמו, הן במילים הנוקבות והן בלחן האגרסיבי- שכמו מעביר מניוטרל לפול גז במינימום שניות, ומשם לא עוצר וממשיך עם טירוף בעיניים עד לסיום- נראה שהיא מרשה לעצמה לשחרר כעסים, מטענים ופחדים מבפנים החוצה, בדיוק כמו ביתר שירי האלבום. ואולי זו הסיבה שהשיר הותיק לא הופיע באלבום הבכורה היותר אינטימי ומופנם, אלא רק עתה, באלבום השני והחושפני שלה, כשהיא מרגישה שלמה אתו, שלמה עם עצמה ומבקשת לסגור מעגל לאחר אי אלו שנים.

7. החלטה נוספת חשובה של כספי שבלעדיה האלבום לא היה נשמע כפי שהוא נשמע, היא ההבנה שכדי שהבערה המילולית הבלתי מתפשרת תתורגם לאנרגיית נגינה עוצמתית, היא חייבת לעבוד עם הרכב קיים שצבר זמן הופעות והקלטות ויש בו עדיין רעב גדול, ולא עם נגנים שונים שהתחברו באופן חד פעמי להקליט אלבום אולפן.

כשסיימה לעבוד על השירים, כספי בחרה להקליט את האלבום עם חברי הרכב הרוק ג'ט סאם (שדווקא התפרק בשנה האחרונה)- עומר הרשמן בגיטרות, יאיר יונה בבס ורן יעקובוביץ' בתופים- שפשוט מצליחים להעביר בנגינה שלהם אנרגיה של הופעה חיה. כך שבניגוד ל"תני לשתיקה לבעור", מהרגע הראשון ששומעים "הירקון 51" הוא לא נשמע כאלבום סולו של זמרת, אלא ככזה של הרכב ובראשו ירונה כספי.

                         




8. באופן מפתיע בחרה ירונה כספי לסיים את "הירקון 51", אלבום כל כך אישי וערום, דווקא עם השיר היחיד שלא כתבה והלחינה, אלא עם "דבש" של רמי פורטיס מתוך "פלונטר", אלבום הבכורה שלו שיצא לפני שלושים שנה בדיוק. ואולי בעצם לא כל כך מפתיע? בדומה ל"כדורי סרק", הפתיח האינסטרומנטלי בראשיתו של האלבום, שמבקש להכין אותנו, המקשיבים לה, באופן מדורג למהלומת המילים וסערת הדיסטורשן, הרי שכעת, בקטע המסיים את "הירקון 51", היא שוב מרפה ממילותיה הקשות ומלחניה הטעונים, מתחברת דווקא לאלו של פורטיס-בוודאי דמות מוזיקלית נערצת ומשפיעה עליה- ונותנת, הפעם לעצמה (טוב, גם לנו), את האפשרות לעכל את הדרך שבה צעדה ואת סגירת המעגל האישית דווקא מנקודת מבט לא שלה, מרוחקת במעט. פרספקטיבית.  

 ירונה כספי- הירקון 51
 (הד ארצי, 2008)

לאתר של ירונה כספי