|
"בשלב מסוים קולטים שלא ניתן להגיע לאושר כיעד ולומדים ליהנות מהדרך" - ראיון עם ג'ואן ספדי (lenses) |
נרשם ע"י : Raymond בתאריך : 04/09/2008 10:09:55
פרולוג
במרחב לא גדול במיוחד שנתחם בין ארבעת קירותיו, נינוחות הבישול שעולים ממנו בנוסף לשלט שמחוצה לו המכפיף אותו תחת השם המפורש 'מסבחה', מאששים את הסברה הראשונית שמדובר במסעדה מקומית המתמחה בחומוס. ובהתאם לכך הציפייה הלגיטימית היא להשביע את רעבוננו עד תום ובמהירות במנת חומוס מהבילה ונגזרותיה.
אלא שבפועל, בשעה זו של הלילה, ברגעיה האחרונים של היממה, נשמעים צלילים שונים לגמרי מתוך אותו המרחב. התכונה הרבה שבתוכו, תנועת האנשים הנכנסים והיוצאים וקולות השירה והנגינה, מלמדים שהופעת מוסיקה עומדת בכל רגע להתחיל, גם אם ריחות החומוס עדיין לא נמוגו כליל במרחבי המדבר הבאר-שבעי הסמוך .
עתה, לאחר שנרמז לנו כי הגיע הרגע, הגברת התגנדרה והחליפה בגדים, שינתה פניה ונופיה ואפשר להיכנס, עושים אנו דרכנו לפנים המסבחה, אבל לא במסווה של סועדים מורעבים (גם אם הרעב אינו נשכח במהרה) אלא בתחפושת של צרכני תרבות ומוסיקה. אך האם באמת השתנה בנו משהו? האם באמת היא השתנתה?
בתוך המסבחה ששינתה ביעף פניה, התפנתה משולחנות וסועדים זוללים והסתדרה שורות- שורות של כיסאות, על במה מאולתרת ושטוחה כמעט לחלוטין שעדיין לא נמצא בעבורה מונח הולם (ואולי טוב שכך), יושבים במבוכה נינוחה משהו וּבדוּקי חיבוקי, שניים: ג'ואן ספדי ואלעד שופן המתכנים לנסז. אני נזכר שבעבר ציין ג'ואן כי משמעות השם לנסז (ולא התרגום המילולי מאנגלית- עדשות) עבורו היא השקפות עולם/ נקודות ראייה שונות מתוך ההוויה הבאר-שבעית, כך שהמסבחה הקטנטנה והמחניקה נראית לי לפתע כמקום האידיאלי להופעה שעומדת להתחיל .
בין השירים, בעזרת המילים, ג'ואן מספר בחיוך שבכלל המסבחה זה בדיוק הוא: בבוקר עובד למחייתו באחת מחברות הסלולר ובלילות כותב ושר. אבל מי זו המסבחה; חומוסיה או שמא בית להופעות ומי הוא ג'ואן ספדי; פקיד אפרפר או יוצר צבעוני? האם באמת שינו פניהם והגדרותיהם בהתאם לשעה כזו או אחרת של היממה?
שעה שהגוף עדיין עורג למנת החומוס שבוששה ולא תגיע, עם טחינה במרכז ופטרוזיליה ריחנית קצוצה דק דק בקצוות, והעיניים הרעבות עושות מבטן תדירות לעברו של מטבח שנמצא במרחק של הנפת היד, שמא יתרחש נס קולינרי, הנפש מתמלאת לאיטה בניגון הכל כך מיוחד של ג'ואן ואלעד. כך שלפתע אני חושב על ההגדרה המרחבית של ג'ואן לאומנות: "אומנות היא הקשר בין הגוף לנפש", ותחושה קלה של שובע מתפשטת בחלל הבטן במקביל לנפש שגם כן באה על סיפוקה.
שעה קלה אחר-כך, הצלילים האחרונים והמרחפים של לנסז, מתקתקים ומרים לחלופין, עושים דרכם פנימה ללא הפרעה אל פנים הגוף. אלא שזה, במפתיע, למרות הארוחה הדשנה, קליל, כמעט נישא אל-על באוויר הדרומי הקריר ובעזרת הרוח המלטפת. דווקא המחשבות כבדות המשקל הן שמטרידות וכובלות אותו לקרקע.
שיחה ערה, על מוזיקה איך לא, מתנהלת מחוץ למסבחה ובמרחב הפתוח, בין אלו שהוגדרו קודם לכן כאומנים לאלו שנקראו ביחס ישיר אליהם קהל ובהתאם לכך גם תפקדו: הראשונים ניגנו ושרו ואילו השניים הקשיבו, מחאו מידי פעם כפיים או סתם רבצו בנחת על כיסאותיהם. מביט מהצד, אני תוהה ביני לבין עצמי האם אותן ההגדרות השתנו כעת, ולמה זה וכיצד.
חבורת הבנות העליזה, שליוותה אותי במסע דרומה, מתגודדת סביב ג'ואן המבויש, מבקשת להאריך את הקסם, למתוח את היממה בעוד כמה רגעים . אחת מהן תצביע עלי ותמתיק עם ג'ואן סוד: זה ההוא שכתב עליך ביקורת. כך יצא שברגע בודד ובלתי נחשב בעליל, מבלי שאעשה דבר מה מיוחד, עברתי מעמדת הקהל האנונימי נטול שם ופנים לעמדת המבקר שהתערטל מבלי משים ממסכתו.
בניסיון לשבור את חומת המבוכה שחוצצת כעת בינינו, מבלי לחשוב פעמיים על ההשלכות הנלוות, אני מציע לראיין אותו ובכך להימלט מהגדרת המבקר ולא שם לב שנלכדתי ברשתה של הגדרה אחרת, חונקת לא פחות, גם היא היררכית ביחס לרעותה.
משום מה ג'ואן מחייך אלי בהבנה. והרי בשום אופן אינו יכול לדעת אלו מחשבות חולפות בראשי וכיצד אני נלחם בהגדרות כבטחנות רוח. ואולי דווקא כן יודע, אולי ניחש. אולי גם בראשו חלפו בדיוק באותם הרגעים ניגון קרונות הרכבת המשקשקים את שירתם הנחרצת וקריאתו הרמה של אדון קטר, כמו שואל בזהירות: "אולי הפעם תרצה לעלות עלי ?".
1. חלפה הרכבתחָלְפָה מַהֵר הָרַכֶּבֶת
כַאֲשֶר חִיכּיתִי
עַל הָרָצִיף לָרַכֶּבֶת שֶחָלְפָה
וְהִתְפַּזְרוּ הַנוֹסְעִים אֶל
יְמֵיהֶם... וַאֳנִי
עֲדִין מְחַכֶּה...
(מחמוד דרויש- 'חלפה הרכבת')
לא בכדי היו פסי הרכבת הישנה, המקום האהוב על ג'ואן ספדי בעיר בה נולד, גדל והתבגר- נצרת. תנועת אדון קטר ושקשוק אינספור קרונותיו, העיניים המצפות, מחכות בקוצר רוח לזו שתשכים עמו קום ותגיע לתחנה עם הנץ קרני החמה הראשונות; אותם עיניים עצובות המלוות בערגה את נסיגתו של הקרון האחרון במסווה חשכת הליל עד שייצא מחוץ לטווח הראיה, כשבתווך אורותיה המגוננים של העיר העתיקה והיפה, שאינה ממהרת אף פעם לשום מקום וזועקת למגע ידה של התרבות- היו אלה שהיוו את הכוחות המנוגדים שחרחרו אלי קרב בתוככי ג'ואן חסר האונים עד שלא יכל עוד.
בגיל שמונה עשרה הפסיק ספדי לחכות על רציף הרכבות, החליט לעלות על הרכבת המטפורית הראשונה שנקרתה בדרכו והחל במסעו הפיזי והרוחני. מבלי להביט עוד לאחור. כמה שיותר רחוק. מכל אשר ידע עד אז. מכל מי שהכיר. ובעיקר מעצמו. כדי שיוכל יום אחד לשוב ולהתקרב בבטחה וללא חשש.
נקודת הפתיחה של המסע, כבכל מסע, הייתה במקום המקוטב וההפכי ביותר לזה בו חלפו רכבותיו על פניו מבלי לעצור, בעיר החופש המקומית מרובת התרבויות, השפות והלאומים- אילת, ואין הדבר מסתכם רק במיקומה הגיאוגרפי שעל המפה.
"הטיול התחיל בגיל 18 כשעזבתי את נצרת. נסעתי לאילת והתנסיתי בחיים שונים. גיליתי דברים חדשים שלא הכרתי עד אז, ללא מעצורים או גבולות. התחברתי לאנשים מכל העולם במהלך הבריחה הגדולה שלהם. נחשפתי לאפשרויות אחרות והבנתי שאפשר גם לא ללכת כעת לאוניברסיטה , להוציא תואר ולפתח קריירה, להתחתן, להביא ילדים ולהיקבר. החלטתי שאני הולך צעד נוסף ויצאתי לטיול באירופה. לא היה לי כמעט כסף אבל הסתדרתי, הכרתי אנשים וזרמתי.
בסוף הגעתי למזרח הרחוק וכל עולם המושגים שלי התבלבל. האירופאים לא היו מרוצים בארצותיהם והנה הם מבסוטים בהודו. ההודים מסתכלים על האירופאים בעיניים רעבות. כולם רוצים להתחלף האחד עם השני. ואני? היה לי פתאום טוב עם עצמי.
לא ידעתי מי אני, מה אני עושה שם ואיך כל זה ייגמר, אבל לא הייתי מחויב לאף אחד. לא לאירופאים ולא להודים, גם לא לערבים או ליהודים. יכולתי להיות מה שאני. למדתי להיות עצמאי וחופשי ופתאום הייתה לי תחושה של שייכות.
ידעתי שאני נמשך לסוג מסוים של אנשים והם היו שם כל הזמן ובכל מקום, ללא אבחנה עדתית כלשהי. היה לי הרבה יותר קל לתקשר עם אוסטרלי באנגלית שבקושי מובנת, מאשר עם כל אחד בשכונה שלי בנצרת ובשפת האם שלי. זה היה הרגע בו הכרזתי מרד על שייכות עדתית והתחלתי לדגול ביצירת עולם אישי שאליו אשתייך ואנשיו נבחרים על בסיס האהבה המשותפת לאומנות, פילוסופיה ועוד.
זה היה המקום והרגע בהם התחלתי להיחשף למוזיקה מערבית שלאו דווקא מגיעה מאם.טי.וי, בעיקר רוק אלטרנטיבי, אבל גם מוזיקת עולם. אז גיליתי את האהבה הגדולה שלי למוזיקה ואת ההרגשה שהיא עושה. בהודו גם קניתי את הגיטרה הראשונה שלי."
מצויד בגיטרה הראשונה שלו ובתובנות החדשות שליקט במסעו בארצות השונות, חזר ספדי לארץ אולם לא לבית בנצרת, אלא החליט להתמקם דווקא בבאר-שבע, נסיכת המדבר. את הנחיתה בעיר הדרומית וההשתקעות בה הוא מציין כבעלת השפעה רבה על המוזיקה שהוא יוצר, מעין שילוב של "הרוח האלטרנטיבית השוררת בה ומאפשרת מיזוגים מעניינים יותר מאלה שבמרכז ובזרם המרכזי ושל האוכלוסייה המוסיקלית המצומצמת והייחודית בה".
כשאני מתעקש לפרק לחומר את סוד קסמה הערטילאי של העיר, הוא משיב בפשטות:
"באר שבע היא עיר פריפריה מדברית מבחינת האווירה והנוף, ומצד שני יש בה את כל התנאים שצריכים להיות בעיר, מה שהופך את החיים בה לנוחים אך לא משעממים.
בבאר שבע אנשים חיים לאט, לוקחים את הזמן. כאן אנחנו רחוקים ומנותקים מהפוזה ה'אינית' שבמרכז. המוזיקאים כאן כמעט כולם מכירים האחד את השני, חבורה אחת שנפגשת באירועים רבים. יש בינינו חברות ארוכת שנים וזיכרונות יפים באמת. הופעה בבאר שבע לדעתי לא שונה בשל היותה בבאר שבע, אלא בשל נוכחותם של כל אותם האנשים המיוחדים שישנם כאן ויוצרים את האווירה המקומית. זה מה שהופך את ההופעה פה לחוויה אינטימית יותר. בשבילי כיום באר שבע היא הבית."
כשספדי מדבר על נוכחותם של אותם מוסיקאים מקומיים מיוחדים, הוא בהכרח מתכוון בין היתר גם להיכרותו עם דויד פרץ, אושיית נווה המדבר הבאר-שבעית, שנטל חלק מהותי ב-short Cuts, האלבום הראשון של לנסז, פרוייקט משותף של ספדי ושל מוסיקאים מקומיים (יוחנן קרסל, איתן פישר, גיא כץ נלסון ופרץ כמובן) שהושר בשפה האנגלית ומתאפיין בחציית גבולות פיזיים יסודיים, אם כי תוך כדי החלפתם בגבולות חדשים.
Short Cuts הוקלט באולפני 'סוף היקום' של פרץ בעלי השם הכל כך סמלי לצמד. שם, בסוף העולם, התרחשה הפגישה בין ספדי ליורם אליקים, מי שעמד אז בראש חברת התקליטים הירושלמית, פאקט. אליקים התלהב ממה ששמע והוציא את הפרוייקט בלייבל שלו דאז.
האלבום הראשון שהוצאת מושר בשפה האנגלית ונקרא בשם האירוני לטעמי short Cuts. מהם קיצורי הדרך בהם הלכת? בדיעבד, האם יש בך איזושהי חרטה עליהם? האם שם האלבום נבחר לאחר שזה הושלם והתחלת לכתוב את השירים הראשונים בערבית או שנמצא כל הזמן בראשך? "השם של הדיסק הוא סיפור חיי עד אז, כך שהיה בראשי עוד לפני שהוקלטו השירים.
חיי הם תנועה בתקווה להשיג כמה שיותר, לשלם כמה שפחות ובתנאי לחץ ...
וכך אני מציב לעצמי יעדים ומנסה להגיע אליהם הכי מהר, הכי בקלות ועם כמה שפחות השקעה. שם מתחיל מסע קיצורי הדרך המטורף שמתאפיין בסיסמאות כמו "זה בסדר", "כך נגיע יותר מהר" וכול'. לבסוף אתה מסתכל אחורה ואומר אופס ... טעיתי בדרך... איפה אני? לאן רציתי ללכת? האם לחזור? האם זה בכלל אפשרי?
לקחתי סיכונים והלכתי בדרך שלי. דרכתי במקומות לא נעימים. זה כאב קצת והשאיר סימנים ברורים. במבט לאחור יש דברים שאולי הייתי משנה, אבל במבט שני אולי לא , כי בעקבות אותם דברים התרחשו כאלו אחרים שאני כן מרוצה מהם. אין טעם להתחרט על מה שאי אפשר לשנות, זה בזבוז זמן ואנרגיה. בשלב מסוים קולטים שלא ניתן להגיע לאושר כיעד ולומדים ליהנות מהדרך, להסתגל לקשיים ולהפיק את המיטב."
בשיר The bad son אתה פונה בצורה ישירה למשפחתך ואמך ואומר: "אמרי, אמי, אמרי שאני הבן הרע. אמרי כל אשר תחפצי לומר- אני עוזב היום". כיצד הגיבו הוריך שהשקיעו בחינוכך וייעדו אותך להיות אדווקט, לעזיבתך את הבית בנצרת ולרצונך להיות אומן, מוסיקאי ועוד כזה השר באנגלית? האם אתה זוכר את ההבעה על פניהם, כשהשמעת להם בפעם הראשונה משיריך באנגלית? "במשפחה שלי יש כאלו שבעד ויש שנגד. אבא שלי, שני האחים הגדולים ושתי האחיות הקטנות הם מחנה המאמינים שמבינים ומקבלים אותי. הם היו רגילים לשמוע אותי שר באנגלית, אהבו את מה ששמעו, כך שזה היה להם טבעי. אימא שלי לעומת זאת פשוט לא הייתה מחוברת לקטע, לא הבינה למה השירים באנגלית, למה זה לא שמח ולא ברור. כמוה גם שתי האחיות הגדולות שלי. הן נמצאות בעולם אחר וכל הזמן יושבת להן בראש התחושה ש-"חבל, הוא היה יכול להיות כל מה שהוא רצה , דוקטור, עשיר, או לפחות מורה ....". בשנתיים האחרונות אני מרגיש יותר ויותר מודעות והבנה לעניין מצד המשפחה, בהתחשב בעובדה שהם הבינו שזה מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים.
רק אחרי שהראיתי להם את הדיסק ביחד עם הכתבה בעיתון, רק אז הם הבינו שזו לא בדיחה, שזה לא עוד שיגעון נעורים עובר."
אם אכריח אותך לעשות הפרדה מלאכותית בין הניגון למילים בשיר The bad son, באיזה טון הן נאמרו אז? בכעס? אולי בנקיפות מצפון? האם יש בך איזשהו צער על שבכלל שנאמרו? "אין צורך לעשות הפרדה מלאכותית. השיר היה במקור מכתב פרידה שכתבתי בערבית לפני שיצאתי מבאר שבע לחו"ל. שלחתי אותו להורים שלי בדואר משדה התעופה ועליתי על מטוס. זו הייתה הדרך היחידה להגיד להם את זה. במכתב. אחר כך בשיר ועוד באנגלית. העיקר לא לומר בפנים. המלים לא נאמרו בכעס, אבל אולי עם קצת נקיפות מצפון. בכל זאת, תמיד יש את אותו קול של אימא מבעד לכתפיים שאומר את דעתו על הטוב והרע. אבל מה יכולתי לעשות? הייתה לי פגישה עם החופש שלי ולא רציתי לאחר, כך שלא, שאין בי צער."
על גב עטיפת האלבום הראשון מצוייר מעשי ידיך גבר, לא תינוק, בתנוחה עוברית בתוך ממד סגור (אולי רחם). יהיה נכון לומר שזה היה מצבך (הקיומי, המוסיקלי...) בעת עשיית התקליט הראשון? מתוך איזו זהות נכתב האלבום הראשון או שטרם גיבשת אחת שכזו?"איש הביצה (egg man ) הוא תינוק שלא הצליח לצאת מהביצה. הוא גדל בתוכה, התרגל אליה, אבל עדיין מתפתל בתקווה לצאת. כך אני רואה את זה היום, אולם באותו הזמן כשציירתי אותו לא חשבתי על כלום. כל אחד רואה ומבין את הציור אחרת. הראייה משתנה בכל פעם שמסתכלים. כך זה גם בשירים וגם בציורים.
כשהתחלנו להקליט את הדיסק הראשון עבדתי בשטיפת כלים במסעדה הסמוכה לאולפן, כך שכשהייתי מסיים להקליט, המשכתי לעבודה השנייה. לקראת סוף התקליט התחלתי לעבוד בשירות לקוחות, ובמהלך השיחות ציירתי את כל הציורים שבעטיפה על המחשב של 'yes - טלוויזיה בלוויין' סתם ככה, עם צייר ה- paint. לפני שעזבתי את העבודה הורדתי את הציורים לדיסקט ונתתי לאלעד שופן (שותפו של ג'ואן ספדי בלנסז) שהכניס אותם לעטיפה. הנסיבות לא היו קלות. אלה היו השנים הראשונות של חיי הנישואין שלי והאבהות. העתיד לא היה ברור וההווה מלא בקשיים. הדיסק כמו הציורים דיבר על עבודה, חופש, אהבה, שנאה, והכל בצל של בעיות קיומיות, בלבול, חוסר כיוון ואובדן זהות מוחלט."
כשנשאל סמואל בקט, מחזאי ובמאי תיאטרון אירי שהתגורר משך רוב שנות חייו בפריז, מדוע העדיף משלב מסוים בחייו ואילך לכתוב את מחזותיו (והמצליחים ביותר- ביניהם 'מחכים לגודו' ו'סוף משחק') שלא בשפה עליה גדל והתחנך, השיב: "בשפה זרה איני שבוי בקונבנציות ובגנדרנות שיש בתיק הכלים כדובר שפת אמי. דווקא כשעברתי לשפה הצרפתית, התחלתי לכתוב על דברים שהרגשתי". ואתה- מה היו הנסיבות שהביאו אותך לכתוב ולשיר באלבום הראשון בשפה האנגלית? "הייתי כל כך מנותק מהערביות שלי בתקופה ההיא. חייתי בפלנטה אחרת כמו על איזה אי קטן ושקט באמצע הים הסוער. על האי הזה דיברתי אנגלית, שמעתי מוזיקה באנגלית, התחברתי לדוברי השפה 'האוניברסאלית' שבאו לכאן, או כאלה שנסעתי למדינותיהם.
ל-'אי' הזה השתייכתי. התכחשתי, לא רציתי לקבל את הדין ולהיקבר בגבולות החברה המסורתית. האנגלית לעומת זאת יצרה ריחוק ושמרה אותי מכל הכבלים, הקודים החברתיים והאיסורים .באנגלית הרגשתי שמותר לי להגיד הכל, גם כי החברה המסורתית לא הרגישה מאוימת, כיון שלא הבינה שהדברים מופנים ישירות כלפיה.
האנגלית בשנים ההם הייתה עבורי שפת המוזיקה, כי היא התנגנה הכי יפה עם מה שאהבתי לעשות."
2. בְּעָיוֹת זֶהוּת
צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת
מִישֶׁהוּ אַחֵר
מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵך
מִישֶׁהוּ אַחֵר
חִבֵּר אֶת שִׁירֵך
שָׁר בַּבַּיִת
דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.
צִפּוֹר צִפּוֹר
מָה אַתְּ שָׁרָה
מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר
דֶּרֶך גְּרוֹנֵך.
זֶהוּת, יונה וולך) (בְּעָיוֹתב-short cuts כמעט ואין קונקרטיזציה של הלאום והדת שלך, והוא נעדר מאפיינים מוסיקליים ותרבותיים מובהקים שלא לדבר על השפה האנגלית בשירים.
מה שכן, אפשר למצוא בו דווקא תמות אוניברסליות פילוסופיות מערביות לרוב.
האם זו הייתה בחירה מודעת שלך כדי שלא להיות מקוטלג תחת הערך 'ערבי מחמד' בתחום המוסיקה הישראלית, או אולי זו הייתה המחאה שלך כנגד המשפחה והסביבה הקרובה כלפי מה שייעדו והועידו לך?"לא , לא חשבתי על אף גורם כשכתבתי או הקלטתי את השירים. לא חשבתי מה יגידו, אפילו לא ידעתי למי אני מכוון את השירים, כך שלא חששתי מקטלוגים בשלב ההוא. כתבתי מחשבות, תחושות ומלים שתיארו את חיי בשנים שקדמו להקלטות ברמה המאוד אישית, ובהשלכה מהממד הפרטי לאוניברסלי. כך ראיתי את העולם. המוזיקה באלבום הראשון היא כל מה שידענו אז ואהבנו לנגן. לא היו שיקולים אחרים."
עוד בימים הראשונים בהם יצא האלבום הראשון, סיפר ספדי שהחומר החדש עליו הוא עובד נכתב הן בערבית והן באנגלית, והדיסק השני, אם יצא בערבית יצליח לדעתו, "כי הצעירים הערבים צמאים למוסיקה טובה". לאחר שנה בלבד סיים להקליט את הדיסק השני, 'I.D', שנכתב כל כולו בשפה הערבית ונראה שבדומה לספדי, גם הוא ביקש לתור אחר מרחבי הדמיון האלמותיים. והיכן שנמצא הדמיון שם גם נמצא החופש, שם נמצאת האומנות העל זמנית.
עם סיום ההקלטות צלצל הטלפון שבביתו. על הקו היה יורם אליקים, כעת, לאחר פטירת Fact, ממקימי Audiocollage, חברת הבת שייסדה NMC (וגם היא נפחה את נשמתה בטרם עת) ובישר לג'ואן המופתע, כי הוא נחוש להוציא את I.D בחברת התקליטים החדשה בה הוא עובד. על אליקים, שעזב את אודיוקולאג' רגע לפני שהחזירה מפתחות, יש לספדי רק דברים חמים לומר: "זה נראה כאילו יורם רצה להביא את ה"מכה של החיים", לשחרר כמה שיותר דיסקים אלטרנטיביים לשוק ובחברה גדולה שתוכל לקדם אותם, לפני שיגלו שהעסק לא משתלם. ההישג של יורם מהמכה הגדולה לא היה רווח כלכלי, אלא עצם העובדה שבפחות משנתיים הוא הוציא לאור מספר גדול של אלבומים שלא היה להם סיכוי לצאת בשום מקום אחר. אני חושב שזה הישג ראוי לציון בדפי ההיסטוריה של המוזיקה המקומית."
כשיצא האלבום השני בסוף 2003, אמר ספדי באחד מהראיונות הבודדים שלו לתקשורת הכתובה: " הדיסק הזה הוא דיסק של חזרה לשורשים. אני מתעורר לעולם ומגלה שאין לי זהות, אחרי ששנים הסתובבתי בעולם ושרתי באנגלית".
האלבום השני נקרא I.D (תעודת זהות) ומושר כאמור בשפה הערבית. ב'שיר העורב' מתוכו, משל על עורב המנסה לחקות את הליכתה של החוגלה ומתוכו, אתה כותב: "איזה מין שירים אלו?! \ מי בכלל ישמע אותם\ כותב שירים ללא כל משמעות..." ואולי מתייחס בביקורתיות לאלבום הראשון ולשפה האנגלית בה הוא הושר. עד כמה השפה והתרבות הערבית הפכה מרכיב חשוב בתעודת הזהות האישית שלך בשנים האחרונות ביחס לשאר המרכיבים ומדוע פתאום?"הביקורתיות לא הופנתה לאלבום הראשון. תחושת העורב מלווה אותי בכל דבר. עד היום אני לא יודע ללכת כמו עורב מקורי או חוגלה אצילית בשום דבר. לא במוזיקה ולא בחיים, לא בדעות הפוליטיות או בתפיסה הפילוסופית. לפעמים אני מסורתי ושמרן ולפעמים אני קיצוני בפתיחות שלי. קשה לי מאוד ללכת על חבל דק היכן שהוא באמצע. אני תמיד נופל, פעם לפה ופעם לשם, פעם דתי ופעם כופר. אני רגיל לזה אבל הסובבים אותי עלולים לסבול לפעמים...
השירים ב I.D-נכתבו במהלך חודש אחד כמעט. חלקם היו שירים ישנים יחסית באנגלית, כמו 'שיר העורב', 'הרועה' , ו'קשור', שתורגמו לערבית ותפסו משמעות אחרת, יותר פוליטית, יותר ערבית, יותר מחאתית, כיון שהרגשתי יותר פוליטי וערבי מפעם. התבגרתי, חזרתי למציאות, לארץ, לעבודה עם ערבים, לאישה ערבייה, להורים וחברים, ובנוסף התהווה case אחד משותף לערבים ולי.
זו הייתה התקופה של 'חומת מגן' שבה עלתה השאלה המהותית הגדולה - מה אתנו? מה איתי? עכשיו כשיש 'מלחמה' נגד הפלסטינים וכל אחד יודע באיזה צד הוא בוחר- באיזה צד אני?
הרגשתי לראשונה את הגזענות מסביב. כמה שהיהודים שונאים את הערבים וכמה הערבים שונאים את היהודים מצד שני. חברים הלכו למילואים ואחרים נהיו פטריוטים בעוד שהפלסטינים מתים. הרגשתי חובה לבחור צד והיה לי קשה עם זה. העורב בפנים גדל והסתבך עוד יותר, עד שנפל, קם וחזר לקפץ בשיא הטבעיות.
הכל התאזן אחרי המלחמה. יצאתי עם זהות והליכה מקורית. כעת אני מה שאני. לא פה ולא שם. אוהב את השפה הערבית והתרבות המוזיקלית, אבל לא מוותר על המערב. הגעתי לכמה מסקנות ותובנות חשובות, שהעיקרית ביניהן היא שאומנם קשה עם היהודים, אבל אי אפשר בלעדיהם...
אין ספק שהיהודים תרמו תרומה גדולה בעיצוב הליכת העורב. הלא הם החוגלה בשיר? המלחמה לא נגמרה באמת, אבל בשבילי היא נגמרה מזמן, לפחות עד המבצע הבא או משהו גדול אחר שיקרה ויעניין אותי מספיק כדי לסחוף אותי למקום אחר. אולי מהפכה או שלום ואולי שבי, השפלה ואובדן. אבל אני לא חושב על זה יותר. לא רוצה לפחד מזה. רוצה ליהנות ממה שאני עכשיו."
נדמה כי אתה בורח מכל ניסיון לפוליטיזציה, השטחת פניך הרבות והדבקת תווית זו או אחרת על דש בגדיך, ובמיוחד כזו הנוגעת ללאום שלך. והנה חברת התקליטים בה הוצאת את האלבום השני מוציאה כסינגל ראשון מתוך האלבום I.D דווקא את 'קשור' ("קשרו את ידי\ ירקו בפניי\ קיללו את אמי\ סתמו את פי\ קשרו את לשוני\ אסרו את מלותיי"), אולי מתוך ניסיון לייצר פרובוקציה זולה שתוביל לסוג של דיבור עליך אבל לא על האומנות שלך. כיצד חשת באותו הרגע והאם צעד זה עורר בך מחשבות שניות בנוגע לשהותך בחברות תקליטים גדולות?"אני סמכתי על יורם והוא אהב את השיר, גם אם ראה בו משהו אחר מכוונתו המקורית. אני לא יכול לדעת מה השיקולים האמיתיים מאחורי בחירת השיר הזה כסינגל, אבל יודע שחיים שמש היה שותף פעיל להחלטה. ועדיין, 'קשור' לא יצא כסינגל לתחנות הרדיו בניגוד לרצוני. זרמתי עם זה. בהתחלה זה נראה משעשע. לא היה אכפת לי שיחשבו שמדובר בשיר מחאה פוליטי. לא היה אכפת לי להיתפס כפוליטי וגם לא לדבר על זה. אפילו נהניתי מהחשיפה עד שהרגשתי שאין יחס למה שאני באמת עושה. מבלי להיות "הערבי", מה בעצם אני באמת שווה ? איזה יחס מקבלת המוזיקה עצמה? זה הפך להיות מטרד. לא רציתי לשמוע עוד שאלות על פוליטיקה! הפוליטיקה מעייפת ומבלבלת אותי ולי אין כוח. לא מפריע לי שיתייחסו לערביות במוזיקה שלי, אבל נמאס לי מכל זיוני השכל מסביב .
אני לא המוזיקאי היחיד בארץ שמתייחס לפוליטיקה בשיריו, הרי אי אפשר להתנתק לגמרי. אנחנו בכל זאת חיים במזרח התיכון ומעבירים בשירים את המציאות שלנו או כפי שהיא נראית לנו, אבל אני מסרב להיות רק 'ערבי'. נמאס לי להיות אייטם או סקופ לאיזה עיתון שרוצה להראות לקוראים שלו את הערבי האשכנזי ששר ומתאר את חיי 'הכפר'. נמאס לי מלהיות הקורבן המסכן, שמעורר רגשות אשם וסימפתיה בלבבות השמאלנים ו-ו-'יפי הנפש'...
יש דברים אחרים בראשי ונפשי שעליהם אני שר, חלקם קשורים להיותי ערבי וחלקם ממש לא. אני לא מאשים את אן. אם. סי בתוויות האלה. התקשורת תרמה את חלקה ואני עצמי בתחילת התהליך לא ממש ניסיתי להתנגד. הייתי תמים."
האם לדעתך מוסיקה (ואומנות בכלל) היא כלי תעמולתי לגיטימי להעברת מסרים פוליטיים? האם אתה עושה שימוש במוסיקה להעברת מסרים פוליטיים שלך?"אומנות היא כלי לגיטימי להגיד דברים, להעביר תחושות ואפילו מסרים. מסר שמועבר באומנות נטבע עמוק בנפש ולא יישכח מהר. אבל זו גם אחריות גדולה להעביר מסרים במוזיקה. הרי מי מתיימר לדעת בוודאות מה טוב או לא טוב לעשות כדי להעביר מסר לעולם שינהג כמוהו ? דעתי משתנה כל הזמן ואני עלול להעביר מסרים מנוגדים.
אני מתאר דברים מנקודת ראייה אישית ומעביר אותם ללא מסר בשירים. אלא רק מחדדם. הסקת המסקנות והפרשנות הן בגדר תפקידו של המאזין.
אני כן כותב שירים פוליטיים שמתארים את המתרחש מנקודת ראייה אישית, אבל אף פעם לא אומר מה צריך לעשות בעניין. אני לא שופט בין טוב לרע. אני לרוב שואל ולא עונה."
היה ואחת המפלגות הערביות או הישראליות תציע לך להפיק ולשיר את ג'ינגל לקראת הבחירות הבאות, מה שיהפוך אותך למזוהה אידיאולוגית עם המפלגה ואת האומנות שלך לכלי תעמולתי, האם תסכים?"לא הייתי עושה מוזיקה לשום דבר שאני לא מאמין בו, ואיני מאמין לפוליטיקאים ומפלגות. לא אעשה ג'ינגלים לשום מפלגה גם אם הייתי מחבב אותה במיוחד והיו משלמים לי מספיק בשביל להציל אותי מחיי העבדות לכסף. באותה מידה לא אלחין שיר עבור שום גורם מסחרי או פוליטי. אין לי בעיה לכתוב מוזיקה להצגות או סרטים בשביל הכיף וכסף."
בעבר אמרת כי הנך מתנגד עקרונית להגיע לירושלים "מוכת האנרגיות" כדבריך, והנה לפני מספר חודשים הופעת ב-'רוזה' שבירושלים. מה הביא אותך לשנות את עמדתך, שהרי העיר נותרה בשלה?"כאשר אתה מנסה להתנתק ממציאות מסוימת, אתה בוחר לברוח ממקומות שמטיחים אותה בפניך. ירושלים הייתה עבורי מקום שבו שלטה הדת, הקיצוניות שבה והצרות שהיא גורמת לאנושות. ירושלים הייתה ועודנה אחד המכשולים הכי דומיננטיים במשחקי המלחמה והשלום. עם השנים למדתי לראות בה צדדים אחרים שישתלבו עם המציאות החדשה שאני יוצר לעצמי. חשבתי שאני אשלים עם ירושלים ביום שיהיה שלום אמיתי וחופש לכולם והכל ייגמר כמו בסיפורי ילדים מדנמרק, אבל הבנתי שזה לא יקרה בעידן שלנו. אז אמרתי שלום לירושלים וביקשתי ממנה סליחה בלבי. הרי בסופו של דבר היא לא אשמה. זה אנחנו, אלוהים והשטן שיצרנו את בריכת הדמים מסביב לעיר המסכנה."
3. תן למילים
תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשוֹת בְּךָ
תֵּן לָהֶם הֱיֵה חֹפְשִי
אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה
עוׁשֵי צוּרוֹת על צוּרוֹת
יְחוֹלְלוּ בְּךֳ אוֹתָה חֳוָיָה
תֵּן לַמִּלִים לַעֵשוֹת בְּךֳ
אֵלוּ תּעֳשֶינָה בּךָ כִּרְצוֹנָן
עושה צורות מחדש בדבר
תַעֲשֶינָה בַּדָּבָר שֶלְךָ
אוֹתוֹ הַדָבָר בְּדִיוּק
כִּי הֵן דָּבָר אוֹתוֹ תַעֲשֶינָה
הָבֵן תָבִין כִּי אֵלוּ תְּחַיֶינָה
לְךָ אוֹתָה חֳוָיָה וּפּרוּשָה כּטֵבַע
כִּי הֵן טֶבַע וְלׁא הַמְצָאָה
וְלׁא גִלוּי כִּי כֵּן טֶבַע
תַעֲשֶינָה טֵבַע דָּבָר בְּךָ
כְּמוֹ שֶתֵּן מִין חַיִים לַמִּלָה
תֵּן לַמִּלִים לַעֲשוֹת בְּךָ
(תן למלים- יונה וולך)בשיר 'לשון הזקנה', מטאפורה יפהפייה לשפה הערבית, אתה כותב: " גולש על לשונה של הזקנה, כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה. וכל יום אני יושב שם, בכדי להיזכר כיצד שכחתי והפניתי לה את גבי...". עד כמה הבחירה לשיר בשפה הערבית בדיסק השני הפתיעה אותך? כיצד הגיבה הסביבה הקרובה והמשפחה? האם בחירה זו הצריכה משאבים וכוחות נפשיים מיוחדים שלך?"הפתיעה אותי מאד! לא ציפיתי שזה יקרה לי. לא חשבתי שזה אפשרי בכלל. נשמע כל כךout of the question . כולם הופתעו והגיבו בטווח שבין בעד לנגד. זה לא היה תהליך קל. מצד אחד לחזור על אותו הסגנון כמו באנגלית ורק לשנות את השפה נשמע מאולץ ומזויף. ומצד שני לעשות מוזיקה ערבית טיפוסית גם כן לא בא בחשבון. זה לא עניין אותי, זה לא אני!
כנראה שכתיבת שירים באנגלית הייתה טבועה בי עמוק מדי. הייתי חייב להפגיש בין שני העולמות. לעתים להתאים את הערבית למוזיקה ולעתים להפך. ואז קיבלתי עזרה מהודו, אירלנד, יוון, אמריקה ו'החוגלה'. כולם באו וחיברו את הערבית עם המוזיקה שנוצרה, עד שזה הרגיש טבעי, בלי חישובים ובלי נוסחאות. זה פשוט 'ישב'."
האם היצירה שלך בשפה הערבית (הדיסק השני) שונה מהבחינה המוסיקלית והתוכנית מהיצירה בשפה האנגלית (הדיסק הראשון) ובמה? האם השפה הערבית כפתה עליך שינויים בכתיבת המילים ובהגשה של השירים? מדוע אתה מגביל עצמך לשפה אחת בלבד באלבום? “I.D שונה בתכלית מ-Short Cuts. באלבום באנגלית הייתי שקוע בעצמי ובמאבקים שבין העולם הרוחני לעולם החומרי, בין עולם של נעורים שנאבק עם הדחף להתבגר, להתמסד ולהתחייב. עולם של זוגיות, הורות ושאלות פילוסופיות פתוחות.
ב-I.D התכנים נעים סביב ההוויה החדשה בחיפוש העצמי ביחס לאנשים, חיפוש השייכות והזהות, אבל לא רק. השירים בכללם לא נכתבו מתוך מחאה פשוטה, ברורה או בוטה. כל שיר מתאר התנסויות שונות וסיפורים ממגוון עולמות ותחומים. אין משהו אחד ספציפי שבאמת רציתי להגיד. רציתי להגיד הכול : על ערבים ויהודים, סקס, פילוסופיה וסמים. לכן השתמשתי במטאפורות, משלים וחיות. I.D הוא אלבום של דילמות. לא רציתי שמישהו יידע על מה אני מדבר או למה אני מתכוון, כי לרוב גם אני לא כל כך ידעתי ממש. לשפה הערבית תרומה גדולה בשינוי התכנים אבל היא לא השחקן העיקרי בתהליך. אין ספק שבערבית אני מרגיש הרבה יותר חשוף ולפעמים מוגבל, אבל למדתי לקחת את השפה לכיוונים חדשים, פואטיים יותר. גיליתי שישנם מוטיבים מאד יפים במוזיקה והתרבות הערבית ויש לי אותם בדם, כך שאיני צריך להתאמן כדי לשלוט ולהשתמש בהם. גיליתי שפה יפה, עשירה ומרגשת שנראה לי נכון להמשיך לכתוב ולשיר בה. כיום אני מרגיש בנוח עם הערבית ונהנה ממנה. אני מרגיש אותה סוף סוף.
כשהייתי אוניברסאלי עד הסוף עשיתי דיסק באנגלית, וכשנהייתי 'ערבי' עשיתי דיסק בערבית. עכשיו, כשאני כמו העורב, לא אגביל את עצמי לשום שפה. אני מבין שאפשר ליצור עולם שלם מכל המיזוגים האלה בין התרבויות."
בישראל מרובת התרבויות, השפות והלאומיות, נדמה שהשיח ההגמוני נשלט ביד כה רמה בידי השפה העברית, כך שכל השונה ממנה חסר סיכוי לעמוד עצמאית בפני עצמו, אלא תמיד יוצג בצורה דיכוטומית ביחס לשפה העברית וייצוגיה. בין אם בפוליטיקה; אחמד טיבי תמיד יעלה לשידור להגיב על דבריו של צחי הנגבי. ובין אם במוסיקה; תאמר נפאר תמיד יהיה נושא לשיחה ביחס לסאבלימינל והצל. האם הבחירה שלך לשיר בשפה הערבית והיעדר התרגום המילולי לעברית בחוברת המילים, היא מחאתך נגד אותו דיכוי תרבותי וניסיון לתת לשפה ולתרבות הערבית עצמאות וחלל משלה?"הרגשתי שהשפה הערבית נמצאת בתהליך של הכחדה ושמה שאני עושה הוא חלק מהתהליך הזה, כי בחרתי לכתוב מוזיקה באנגלית. הרגשתי שותף לאסון שמתרחש מתחת רגלינו. אהבתי את השפה הערבית ולא רציתי שתהפוך להיות קלאסיקה למזכרת, או שבכלל תישכח, בעיקר בארץ. הדאיגה אותי העובדה שאין בערבית כמעט שום יצירה מוזיקלית ששווה לשמוע מבחינה טקסטואלית, בעת שבאנגלית לא חסר. זה מעיד על משהו. האם הערבים הם כאלה חסרי תוכן? אני לא יודע, אבל לא רציתי להיות חלק מתפארת התוכן המערבית, בעת שהערבית צמאה לגיבור שירים אותה בחזרה למרוץ התרבויות.
אינני מתיימר להגיד שאני הגיבור הזה, אבל אינני גם מכחיש שזה היה החלום מאחורי I.D . חשבתי שהאלבום מופנה לכל העולם ובעיקר לערבים, לכן דאגתי שיהיה תרגום לאנגלית מתוך הנחה שכך יבין אותו גם מי שלא ערבי, באם הוא ישראלי או אחר.
לא חשבתי שיהיה ליהודים כל עניין בדיסק. היה לי קשה עם העברית בתקופה ההיא. זו הייתה השפה של החדשות ולא של השירים. הייתי מחובר רגשית לאיזושהי בועה ערבית, עולמית, ללא קשר למה שקורה כאן."
בדו שיח בנושא הקריאה בין ספריאנו אלגור, גיבורו של הסופר הפורטוגזי ז'וזה סאראמגו בספרו 'המערה,' לבין בתו מרת'ה, הוא פונה אליה ואומר: "המילים הן רק אבנים שמניחים בשביל לחצות נחל, הן שם בשביל שנוכל להגיע לגדה האחרת". עד כמה המילים חלק מהותי ביצירה שלך ואיזה נחל מטפורי הן עוזרות לך לחצות בכדי להגיע מגדה אחת לרעותה?"מלים הן דרך אחת להגיד דברים, לתאר תחושות וחוויות, הדרך הישירה להעביר מסרים אבל לא היחידה. למלים יש משקל כבד בשירים שאני כותב. אני לא מתפשר על טקסט שרק ישרת את המנגינה. חייבת להיות לו סיבה אחרת להיות שם.
המלים בשירים מעבירים אותי מעמדת החלש, הפשרן והמופנם לעמדה של כוח, בטחון, העדר בושה או גבולות."
הבלשן והפילוסוף נועם חומסקי כתב בספרו 'לשון וחירות' על הקשר בין שני תחומי פעילות אלו: "שפה, בתכונותיה הבסיסיות ובאופן השימוש בה, מספקת את הקריטריון הבסיסי לקביעה אם אורגניזם אחר הוא יצור בעל מחשבה אנושית ויכולות אנושית לחשיבה חופשית ולביטוי עצמי; אורגניזם שיש לו הצורך האנושי החיוני בחירות ממעצורים חיצוניים שמקורם במרות המדכאת". האם גם לדעתך בכוחן של המילים בנוסף למנגינה להביא לחירות וחופש עצמי?"למילים בשירים ובחיים בכלל יש השפעה גדולה על המציאות. בגלל מילה קמו מדינות ואחרות נהרסו. אי אפשר להתעלם ממילים. בשירים שאני כותב הן נועדו להשיג פורקן ולעזור למוח להתמודד. אני משנן מילים, צועק, או שר אותן וזה עוזר. למילים יש כוח רב לשנות את ההרגשה שלי כשאני אומר אותן. כשאני מתקשה להגיד אותן, אני נעזר במוזיקה...
יש דברים שלא נעים להגיד, או כאלו שלא כל אחד רוצה לשמוע, אבל כשנותנים להן מסגרת ורקע מוזיקאליים או אומנותיים בכלל, האוזניים נוטות לעברן והלב נפתח בכוח הצליל. זה המקום שבו אנחנו מחוברים לנפש שלנו, ולכן קל יותר להבין דברים לעומק ואפילו ליהנות מזה."
4. איתקה... וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה
(איתקה- קונסטנדינוס קוואפיס)
גדלת במשפחה מוסלמית בנצרת, התחנכת בבית ספר נוצרי בפטיסטי, נסעת לטיול ארוך במזרח הרחוק, השתקעת בבאר- שבע והנך מוסיקאי. נדמה שהרב תרבותיות והלאומיות הן חלק אינטגרלי מזהותך וחייך ואתה נלחם בכל כוחך נגד שיטוח ורידוד פניך הרבים. כיצד אותה רב תרבותיות באה לידי ביטוי בחיים היומיומיים ובמוסיקה שאתה יוצר?"זה מי ומה שאני באמת, אוסף של חוויות ודמויות מהעבר ומכל העולם. הסביבה שלי רגילה אלי, כך שזה טבעי לכולם. החיים שלי כיום הם מערביים תוך כדי הבנה, קבלה וחיבה לתרבות הערבית. לקחתי דברים מפה ומשם, את הטוב בעיניי מכל תרבות וחיברתי הכול יחד. עם השנים זה תפס צורה מעניינת, זורמת וטבעית, הן בחיים והן במוזיקה. במקומות חדשים או לאנשים חדשים אני תמיד נתפס כחייזר. לוקח זמן עד שמתרגלים אלי ..."
בראיון שערכה תימורה עם ידידך ומי שהפיק את האלבום השני, דויד פרץ, אמר האחרון: " המקום היחידי שאני מרגיש בו שייך זה המוזיקה. רק שם אין משמעות לגבולות ולמגבלות פיזיות או גיאוגרפיות. זה רחם". ב-'קשור', השיר הפותח את I.D , אתה שר: "האומנות שלי לעולם תישאר חופשייה, וב-'מוסיקה' שמסיים את האלבום, ואולי לא בכדי, אתה כותב: "מוסיקה לאורך הלילה\ עוצם את עיניי\ מכבה את הטלוויזיה\ מדמיין ש\ אני במקום אחר\ מה שיקרה\ אני מתעלם\ אני לא רואה דבר... לא שומע דבר\ לא חי כאן\ אין אף אחד בבית". והנה גם כאן, אותו הקונקרטי, המוחשי שמסמלת הטלוויזיה ושכלוא בין ארבע דפנות המסך, נעלם במרחב האינסופי של הדמיון. האם גם עבורך מוזיקה (ואומנות בכלל) היא החופש האולטימטיבי נעדר הגבולות והמגבלות ?)
"השירים הם מרחב שמאפשר תחושה של חופש, המרחב היחיד שבו אני מרגיש חופשי.
זה המקום שאפשר לשחרר בו את החיה והשד להשתולל. אבל אני לא כל היום מנגן ושר. אני חי במציאות מרובת אזיקים, גבולות ואיסורים. יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא עושה והרבה דברים שאני לא רוצה לעשות אבל עושה. מוזיקה, אומנות ודמיון , הם המפלט האחרון."
אל מי אתה פונה בשיריך? מי הקהל שבא לראות אותך מופיע? האם ניתן לפלח אותו? כיצד השירים שלך בערבית התקבלו במגזר הערבי?"פעם פניתי לעולם וכתבתי באנגלית, אחר כך חיפשתי את הערבים וכתבתי בערבית. היום אני באמת לא פונה לאף אחד ...
צר לי להגיד שאין במגזר הערבי במה למוזיקה אלטרנטיבית, לא ברדיו ולא בהופעות. אפילו ברשת לא תמצא מוזיקה ערבית שונה מהמיינסטרים. הערבים בארץ לא נחשפו מספיק ל-'לנסז' מהסיבה הפשוטה, שאן.אם.סי לא טרחו להפיץ את הדיסק במגזר ורוב הערבים לא ישלמו 40 ₪ על דיסק! אבל המעטים ששמעו אהבו מאד. חלק התייחס לשירים כאל משהו ביזארי ולא מובן. חלק אמרו- "תכתוב מלים נורמליות" וחלק ביקשו שאחליף דווקא את המוזיקה למשהו יותר נגיש לאוזניהם. אבל לרוב התגובה הייתה "וואו!", הפתעה לכל מי ששמע. האלבום יצר עניין, כתבו על זה , השמיעו את זה בכמה תוכניות סטודנטים בתחנות מקומיות. היום אני מרגיש שלהופעות מגיעים אנשים שאוהבים מוזיקה באמת, שמחפשים דברים שונים, כמו 'לנסז', שהכירו מפה ושם, או כמובן שמאלנים יפי נפש וחובבי תרבות ערבית... או סתם אנשים שנשבו בקסמי שי האמרגן שלנו, ראו מודעה שהוא תלה על איזה עמוד או פרסם באיזה פורום. אני מרגיש שקהל היעד שלנו הולך ומתרחב. להופעות מגיעים עכשיו אנשים מסוגים שונים, מבוגרים, צעירים, ערבים, יהודים."
שתף אותנו בתוכניות עתידיות; האם אתה עובד על חומר חדש ובאיזו חברת תקליטים? והאם השפה היא עדיין אישיו שמטריד ומרתק אותך? "אלעד ואני כל הזמן עובדים על שירים חדשים. אני כותב המון. חבל שאני לא יכול להרשות לעצמי להקליט בקצב הכתיבה שלי, אחרת כבר הייתי מוציא לפחות חמישה דיסקים. כך שיש לנו סטוק גדול של שירים חדשים בשתי השפות. ההתלבטות היא יותר לגבי הקונספט מאשר השפה עצמה בה נכתב השיר, כי השירים הצטברו מתקופות שונות ודנים בנושאים רחוקים מאוד האחד מהשני. יש לי פחות או יותר מושג לאיזה כיוון הולך האלבום הבא, ומי שמגיע להופעות יכול לשמוע כחצי מהשירים שיהיו בו, והמון הפתעות... "
סוף דברוכך, מבלי שאשים לב, חלפה לה היממה שכה הותירה את רישומה, החליקה כף עם זו שבאה להחליפה והנה, בשיא הטבעיות, והחלה אחת חדשה. כיצד עשתה זאת ונעלמה מבלי להיפרד? בסתר, בהיחבא, מבלי שנרגיש?
הרכב בו עשינו דרכנו דרומה, עושה עתה דרכו חזרה אל המרכז. האם שמח הוא לקראתנו, האם התגעגע לראות את פנינו המוכרות שבות?
אני מביט מבעד לחלון המכונית, מצמיד פניי לשמשה ונותן לנופים הבתוליים והבראשיתיים לחלחל מבעד להשתקפותי, רגע לפני שיתחלפו בקווי המתאר הנוקשים של העיר הרגילים כל כך אלי ואני אליהם. האם זאת האהבה או שמא ההרגל ? האם גם בהרגל קיים מרכיב של אהבה?
חולף בראשי זיכרון כיצד אז, כשעשינו את דרכנו ההפוכה בדרך לסיני, לפנותו של בוקר מעורפל שהתחזה ללילה ועלטה עטפה את תמימותו, ליוו אותנו צלילי האלבום הראשון של לנסז. הם אלה, אני בטוח, שעזרו לפנות מקום לקרני השמש ששטפו את הארץ וגילו את ערבת דרום הדרום, ונופי המדבר הזועקים חופש, כמה קילומטרים דרומית לבאר-שבע. עתה הניגון איננו יוצא באופן מלאכותי מהטייפ שברכב, אלא מגיע מכיוון נופי המדבר שמלווים את הרכב ופרצופי הדבק בשמשה כסרט רץ.
חבורת הבנות, שאך לפני רגע צהלה ושמחה, עתה שקטה, ספק מנומנמת, ספק מהורהרת. ואני- שבדרך אל יעדנו הייתי קצר רוח וחיכיתי שרק נגיע, יושב כעת בהחלט מהורהר, מבקש ללא מילים שהדרך תתארך ולא תיגמר, לפחות לא עד שאהיה מוכן. ועדיין איני מוכן. מחשבותיי מהתלות בי, מקיפות אותי מעגלים- מעגלים, כובלות את הגוף, הכמה להתרומם מעל הקרקע . אני עוצם את עיני, מכבה את הטלוויזיה שמטרידה את ראשי, מדמיין שאני במקום אחר, מה שיקרה אני מתעלם, לא רואה דבר, לא שומע דבר, רק ממלמל בהתמדה עד שנגיע למחוז חפצנו: מוזיקה לאורך כל הלילה, מוזיקה לאורך כל הלילה... פנסי העיר הריקה מכלי רכב מקדמים פנינו בעליצות, אולי אפילו התגעגעו לנוכחותנו החסרה. משום מה, נדמה שהעיר מעולם לא נראתה כה יפה וחיננית בעיני.