בראש החבורה המוזיקלית המעניינת ביותר כרגע בארץ,The MIDNIGHT PEACOCKS    ניצב איתן איתן רדושינסקי, בחור צנוע ומוכשר, שמפקד בטירוף מאושר על החבורה המוזיקלית שמסביבו. לכבוד אלבומם האחרון של הפיקוקסים, 'Shalosh ' , שיצא בלייבל אירסיי (ולו רק בשביל היכולת לשמוע את 'Die ' האלוהי שוב ושוב בריפיט, ולכבוד הקטע המבריק והכה יפה, 'Marrakesh ' ), ענה לנו הפיקוק הראשי, האיש והפסיכוזה, על כמה שאלות בנוגע לאלבום האחרון, ובכלל על הקולקטיב המשוגע שלו, ובכך הסכים להכניס אותנו פנימה, גם אם רק לכמה רגעים, לתוך העולם הקסום של החבורה הזו.

שלום וברכה לאיתן פיקוקס. מהם מעשיך המוזיקליים בימים אלה? 

"בימים אלה אנחנו עובדים על חומרים לאלבום השלישי, מתכוננים לקראת טור באירופה בסתיו.
  חוץ מזה אני משלים כתיבת תסריט לסרט זומבים כחול לבן ביחד עם רועי ברגר ואבטיל תמיר
  (סולן להקת בצפר..)."
 
איך נוצרה חבורת הפיקוקס ומהי ההרגשה לנגן עם כ"כ הרבה מוזיקאים שונים תחת מטריה אחת? כיצד חבורה סופר מוכשרת של אינדיבידואלים שונים, שלכל אחד מכם אינספור פרוייקטים בקשת מוזיקלית רחבה, הופכת בעצם לקואופרטיב? איך מצטרפים לקואופרטיב? גם אנחנו רוצים.

"למעשה הקולקטיב נוצר לפני כשש שנים תחת השם "מידנייט פיש", הרכב ג'אמים שהוקם על ידי המתופף חגי פרשטמן ואני. מה שייחד את הג'אמים שלנו היה חוסר השייכות שלהם לז'אנר מסוים. הכול הלך. שם פגשנו את חזי שוחט שניגן על שופר, את מאיה דוניץ ואייל תלמודי. אני חושב שה"פיקוקס" משמש מצע נוח לאינדיבידואלים השונים כדי למשוך לקצה את האקספרסיביות והתיאטרליות שבאומנות שלהם. סך הכול מדובר בחבורה של ילדי ריטלין שאוהבת לצעוק ולקפוץ ביחד (חוץ מחזי- הוא תינוק ריטלין).  על מנת להצטרף לקואופרטיב צריך קודם כל לסגוד לזרקול,  פסל של חתול קטן שמלווה אותנו שנים, ולאהוב את הטווס שבך. כל אחד יכול להיות פיקוק."

הרעיון לתחום את השירים באלבום לשלושה סגנונות מוזיקליים – מדוע בעצם?  האם זו לא ירייה ברגליים? השעטנז המוזיקלי הוא, בעיני, דווקא אחד המאפיינים הייחודים שלכם, ומה שהופך את ההופעות לחוויה כל כך גדולה ולא צפויה....

"היה סט שעטנזי ואקלקטי לדיסק, אבל הוא היה קצת קיצוני מדי בתנודות שלו. הרעיון ליצור שלושה חלקים היה של שרון קנטור, כמו יצירה קלאסית שמחולקת לשלושה פרקים. אני מאד אוהב אמנים שביצירה שלהם מעבירים חוויה בשפות שונות. אני מאד אוהב את הצייר דייויד סאלי. בעבודות שלו אפשר לראות על אותו בד פורמטים שונים שמתקשרים ביניהם. זה יכול להיות ציור שמן מופשט של כתמי צבע ונקודות אור על בד גדול, ובפינה פתאום יש מלבן שבו יש איזה רישום גניקולוגי בעיפרון; ובמלבן אחר סתם איזה נוף סגרירי. נכון, יש כאן תחימה לסגנונות, אבל אני לא מכיר עוד דיסק שמתחיל כמו ש'שלוש' מתחיל ונגמר כמו שהוא נגמר, במקום אחר לחלוטין".

מי שהכיר את הפלסטיק פיקוקס, הרכבך הקודם, מתקשה להבין מהיכן הגיעו ההשפעות הערביות - אוריינטליות שקיימות בצורה מובהקת במידנייט פיקוקס. מנין הגיעו וכיצד נוצר החיבור שלהן לאלמנטים ההארדקורים שתמיד היו שם?

"ספגתי הרבה מוזיקה מצרית כילד, אבל במשך שנים הדחקתי והתכחשתי. החיבור מחדש נעשה בסיני, כשנכנסתי לחנות קסטות בדהב ויצאתי ממנה אחרי  שעתיים עם ערימה של קלטות.  במיוחד התאהבתי מחדש בעבד אח ווהב, שהוא בעיני פיקוק גדול. במוזיקה שלו אפשר לשמוע הכל, מטנגו דרך מוזיקת מדבר, מוזייקה הודית, באך ועד בוסה נובה. הפלסטיק פיקוקס היה הרכב שעשה משהו ספציפי , שקראנו לו "הארדקור מלודי", וזה אפשר לנו לחקור כיוונים חדשים"

הרבה יותר מפחיד לצרוח מיד אחרי שאתה לוחש

המוזיקה שלכם תמיד נדמתה לי כאחת שמגיעה ממקום מעורער, לא יציב, שסובל מפיצול אישיות ומצבי רוח שונים. עד כמה אתם באמת יוצרים ממקום שכזה?

"בחיים הפרטיים שלנו נראה לי שאנחנו בשליטה פחות או יותר, אבל במה שקשור למוזיקה, קולנוע ואמנות יש לי משיכה לעבודות עם מנעד רחב ככל האפשר. הרבה יותר מפחיד לצרוח מיד אחרי שאתה לוחש. אני אוהב אימפקט ומסאז' למוח שצופן בחובו הרבה ניואנסים חדשים של ריגוש שעדיין לא התגלו. נראה לי שיש בי הרבה זעם כבוש שמצליח לצאת דרך המוזיקה. הדיפולט שלי בתקשורת, אם נגיד הייתי פרא ערום שדוהר ביערות, היה לצרוח. אבל יש בי גם נפש של ילדה חביונית ומתבגרת, בת 12 שאוהבת ורוד פסטל".



                                                             

                                       
יצא לכם לחמם את מייק פאטון, שהגיע עם המוזיקאי האלקטרוני פנז. לא אחת מחמיאים לך ומשווים ביניכם. עד כמה קפטן מידנייט המקומי מושפע מיצירתו וחזונו המוזיקלי האקלקטי של קפטן מידנייט העולמי, פאטון? 

"במשך שנים רציתי לעשות פירסינג בגבה כמו שהיה לו בפיית נו מור, אבל לא ממש יצא. אני מאד  אוהב את  מה שהוא עושה, וההשוואה מאד מחמיאה. אני בהחלט מעריץ את העבודות שלו, אבל המידנייט פיקוקס זה לא סניף פאטון בישראל. אנחנו עושים את העניין שלנו, ובנוסף - ולנו יש את חזי (שוחט כמובן- סיסטריי). ובקשר להופעת החימום, הפספוס הגדול ביותר היה שלא התרחש מפגש או הצילום משותף של חזי ומייק פאטון. זה רגע שהייתי רוצה לראות".

"שאנטי מטאל"? הדברים באמת מתחברים?

"נראה לי שכן, והפיקוקס עוד יחפרו בהגדרה הזאת בעתיד. זה טייטל שמצדיק אלבום בנושא. חוץ מזה, ההגדרה של מה שמכניס אדם לשאנטי היא מאד פרוצה. האזנה רצופה לשתיקת הכבישים בסופשבוע רגוע למשל, מכניסה אותי לפרכוסים פסיכוטיים. הרפטטיביות והחולמנות הדרושים לשאנטי יכולים גם להגיע מפורמט של רוק נוקשה".

איך נוצר החיבור לחזי שוחט? האם לא היה קיים הפחד שהקטעים המוזיקליים שלו באלבום יהיו מעין אאוט אוף קונטקסט?

"באלבום הזה היה מאד חשוב לנו להעביר עד כמה שאפשר את החוויה של ההופעה, ולכן גם חזי שם (אבל לא רק בגלל זה). את חזי אני מכיר הרבה שנים כבליין נצחי ובלתי נלאה. הוא הקים בשנות השמונים ביחד עם חוני המעגל את קבוצת סמרטוט הדאדאיסטית, והרבה להתפשט בפומבי. חזי הוא עוד סטורי טלר במופע. הוא אילוסטרציה הזויה של מה שקורה בשירים, כמו הגמד ב"טווין פיקס" או עובדי המטבח המונגולואידים ב"הממלכה". מעבר להיותו סנסציה בימתית הוא גם משורר מאד רגיש וחד. אני מאד משתוקק לעבוד עם טקסטים נוספים שלו".

תיעוד אנושי של נקודה בזמן

איך אתה רואה את האלבום האחרון  shalosh   ביחס לאלבום הקודם,brutal machine ? האלבום הראשון הוקלט במשך שבועות ספורים בברלין עם חבורה מצומצמת (פלוס השלמות מקומיות), ולעומתו, עבדתם על shalosh במשך שנה בארץ. מדוע לקח הפעם יחסית כל כך הרבה זמן? האם האלבום האחרון בעצם מממש את החזון הקואופרטיבי של הפיקוקס  ולא רק ההופעות?

"היה חשוב מאוד שיהיו קולות וכותבים נוספים. יש יתרון בעבודה שפרוסה לאורך תקופה. אתה מקבל פרספקטיבה חדשה לגבי היצירה, ונותן להתלהבות הראשונית שעשויה להטעות, להתקרר. הקלטנו בסשנים נפרדים, בכל פעם כמה שירים, וכל המיקסים עברו לפחות שלושה גלגולים. זו הפעם הראשונה שאין לי שום השגות לגבי משהו שעשיתי. אני יכול להגיד בוודאות שזה הכי טוב שיכולתי. ולמרות זאת, אני מעדיף עבודה יותר מהירה ונקודתית, כי לפעמים מאבדים את הסינק המנטלי עם המוזיקה עד שהדיסק יוצא, וזה לא טוב. מוזיקה לא צריכה להיות מושלמת, אלא תיעוד אנושי של נקודה בזמן".

איך מצליחים בעצם להעביר את הווייבים, האנרגיות והשואו הבלתי רגיל שלכם מהופעות לאלבום? לתחושתך, האם אתה חושב שהצלחתם בכך?

"נראה לי שאפשר רק אם מקליטים את ההופעה. וגם אז- כשמקשיבים זה יהיה שונה כי הוויז'ואל ממש חשוב אצלנו.ומה זה בכלל  וויב של הופעה אצלנו? בכל פעם יש ווייב אחר. נראה לי שהצלחנו להפיק תוצאה שעשויה להזכיר לאנשים את ההופעה, אבל זה כבר העתיד של המוזיקה. גם בעולם של הולוגרמות לא תצליח להחליף את הריגוש של ללכת למועדון, להריח את הבירה שנרקבה על הרצפה של הבאר, לעשות עיניים לנערת אינדי צעירה ולהרגיש את הבאסים בחזה".

   

אתם מקפידים שכל הופעה תיראה שונה מקודמתה, בין אם זה ההרכב המשתנה על הבמה וכדומה. איך אתה מסתדר עם הקונספט הבלתי ניתן לשינוי של אלבום?

"בגלל זה יש באלבום החדש בונוס טראק מתחלף,  נגן שמחובר לכתובת אינטרנט שבה אפשר למצוא  שיר חדש כל חודש. צריך להשקיע עוד מחשבה ברעיון הזה: אולי להוציא דיסק שמאפשר לך בכל פעם לבחור את המתופף, הזמר והגיטריסט שינגנו בשיר. ומי שמתכנן לגנוב לי את הרעיון הזה אז דיר בלאק - ההוכחה פה, באינדי סי או איי אל!"

הקשבה לאלבום החדש מגלה עולמות משתנים מטראק לטראק (ואפילו באותו הטראק), השונים מאוד אחד מהשני. למי בדיוק אלבום שכזה מיועד? לְמה אתם בכלל מאזינים?

"האמת - לכולם. לפיקוקס אין צבא של ילדים עם מדי מטאל אחידים. בהופעות שלנו אפשר לראות את כולם: ילדים, מטאליסטים, בוהמיינים מבוגרים, חיילים, גייז ובחורות מאד יפות. כל מוזיקה שנעשית מהלב ולא מקומבינה מסריחה של אמרגנים, מעניינת אותי. אני מאד אוהב היפ הופ, למשל".

איך נולדו הקטעים האינסטרומנטאליים/אקספרימנטלים באלבום?

"את הלחנים של "חשיש" ו"אל עריש" כתבתי דווקא כשגרתי בלוס אנג'לס לתקופה קצרה. הפרספקטיבה המרחבית תמיד עוזרת במציאת זהות ולאום מוזיקלי. "מרקש" זה קטע שרון בונקר הלחין בהשראת סרטוני נוף שמוקרנים בעת השמעת תחזית מזג האוויר בטלוויזיה המרוקאית. היינו יושבים ימים ובוהים בערוץ הזה. את "יאללה גבר"  שכתב אייל תלמודי, החלטנו להוסיף באולפן. התוצאה המוקלטת היא הפעם הראשונה שניגנו את השיר. הקטע האחרון באלבום, "אינסומניה", בו מנגנים מאיה דוניץ ויוני סילבר, כשאני מלווה אותם עם רדיו ודיליי, הוא "מידנייט פיש" טיפוסי".


פרטים נוספים

   - התמונה עם תרנגול הפח צולמה ע"י עמי שליו
  -  התמונה בשחור לבן צולמה ע"י נטישה שפנר