|
על שלוש הופעות של צ'רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב |
נרשם ע"י : ליאור אסטרו בתאריך : 17/09/2008 11:45:26
היחידי שמתמיד לעשות הפסקות ולחזור כמו איזה מומייה של אלביס זה צ'רלי מגירה, שחזר מחוזק מתמיד בהרכב החדש שלו - צ'רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב
ימים קשים עוברים על חוסר כוחותינו מבחינה מוזיקלית, ימים לא קלים. נוצר מצב שאני וצ'יפופיניו מבינים שאין עתיד אשכרה והמצב גרוע מתמיד. אפילו אלה שהמשיכו לקרטע מתקשים כבר להזיז את הגפיים המיובשות שלהם לכיוון כלשהוא. היחידי שמתמיד לעשות הפסקות ולחזור כמו איזה מומייה של אלביס זה צ'רלי מגירה, שחזר מחוזק מתמיד בהרכב החדש שלו - צ'רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב. וכפי שאתם בטח כבר יודעים, ואם אתם לא אז אתם אמות רציניות, צ'רלי לא מפספס. אין כזה דבר אצלו, הכל אצלו מתוכנן מראש גם כשזה נראה הכי קלוש ותלוש. למה? כי כשהוא מחזיק את הגיטרה היא כל כך מלאת כבוד שאין לה ברירה אלה לציית לו כמו שהיא צייתה לכל גדולי הגיטרה של ימינו. וכשאני אומר גדולי הגיטרה של ימינו אני מתכוון לגדולים האמיתיים - בו דידלי, צ'ק ברי, לינק ריי וג'וני ת'אנדרס .כל אלה נדמה שמתגלמים בגופו של גיבור הגיטרה הגדול ביותר שנולד בישראל, ויסלחו לי (או לא, למי אכפת) קלפטר, אלפנט ופרוסט.
ההרכב האחרון של צ'רלי היה הטרה לה לה בוייז, מיני סופר גרופ של יניב ושוקי מיהודונים כשצ'רלי מקדימה בתפקיד בילי דארק. הם הופיעו, ספק הקליטו, והתפוגגו. מה שנשארו זה כמה שירים נהדרים שההרכב החדש לוקח עמוק פנימה ומוציא החוצה. את תפקיד המתופפת לקחה הפעם מיכל, נערת ההפקר, לתפקיד הבאס נכנסה טל פטאל ולתפקיד גיטרה שנייה נכנס מיכאל אלקלאי. התוצאה מרוכזת, מענגת ומפרקת באותה מידה. צ'רלי מגירה בגירסת הלהקה הכי מורחבת שלו נמצא במצב הכי תקשורתי שלו אל הקהל הרחב, והשאלה היא אם הוא ישכיל לקבל אותו. התשובה כנראה נמצאת בפיסקה הראשונה שלי כאן, אבל הבה נהיה כחולמים ונמשיך להגיע להופעות כי ברור שאין משהו טוב יותר לעשות ותכלס - סוף סוף הופעת חו"ל מקומית שלא מתיימרת אלא מדברת בשפה עולמית - רוק'נ'רול. וזו שפה שלא מעט להקות ישראליות שמופיעות בחו"ל לא ישכילו להפנים גם אם משאית מלאה ברוק'נ'רול תדרוס אותם.
בינתיים תפסתי אותם בשלוש הופעות. הראשונה באוגנדה שהייתה לא פחות מנהדרת. הראשוניות והבשרניות של ההרכב השתלבה מעולה באולם הקטנטן והמחמיא של האוגנדה, שכרגע הוא ללא ספק המיני היכל הכי טוב בארץ (לא שיש כאן תחרות קשה לאור התחרות הקלה ששאר המקומות מספקים, ועדיין הם מנצחים גם בזכות החזון והחוסר פשרנות). המקום פשוט נקרע לגזרים, הקהל נחצה כים סוף, החומוס החמיץ מרוב עסיס של רוק'נ'רול.
זה עשה כזה תיאבון שהייתי בטוח שבפסטיבל חוץ מזה הם יעשו שמות בחננות האלטרנטיביות. אז לא, זה לא
קרה. הסאונד המחפיר, הציוד החפיפניקי ואווירת הוודסטוק שהייתה באוויר לא תרמה במיוחד, אבל לא נחפש תירוצים, כי בסופו של דבר היה שווה כל רגע לנסוע איתם כל הדרך ולשמוע את הקראמפס מתעוותים דרך הרמקולים המחורבנים של המכונית, ואז אחר כך לקראת סיום ההופעה לשמוע את צ'רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב עושים את "וואלי אוף טירז". זה היה רגע מרגש, מכונן ואמיתי.
ואז הגיעה ההופעה השלישית והמדוברת בלבונטין 7, והקהל הגיע בהמוניו. סוג של רגע מרגש ולא ברור בעצמו. האם ההר יוליד עכבר, האם ההייפ יאכל את עצמו, האם כל זה שווה את זה? לשלושת השאלות האלה כנראה לא יתגלו תשובות מאותו ערב כי התירוצים הרגילים שאני תמיד יודע לשלוף כמו בעיות סאונד ומשהו שנקרא לו חוסר סאונדמן מוחלט (לצערי הייתי ליד זה שקרא לעצמו סאונדמן באותו ערב) הרסו לאכזבות' המחממים את ההופעה לחלוטין ולצ'רלי הם פשוט שרפו חלק מהשירים. אבל פתאום מאמצע ההופעה משהו קדוש שם קרה והגיטרה של צ'רלי הבליחה בשמיים, השירים פתאום נשמעו חצי קריסטל קליר וזה היה כנראה מספיק להעביר את חלקה של הבשורה. ולמזלו הטוב של הקהל הוא קיבל שוב את "וואלי אוף טירז", שסיבר שם כל אוזן.
אני מחכה לראות מי מהקהל הפנים, מי ימשיך להגיע, מי יתן את הצ'אנס האמיתי.
לפעמים אני ממש רוצה לטעות. אבל זה נורא נדיר.