חייזר חוקי

כשמקלידים טאבו פלוס בגוגל מקבלים כתבות נלהבות בדרך- כלל וטוקבקים, שנחלקים לשתי קבוצות: קבוצה אחת תנפיק תגובות בסגנון "הוא גאון", "הוא משורר", "הוא מלך"; בקבוצה השנייה אפשר יהיה למצוא תגובות מהסוג של "סתם מתלהב", "מתנשא", "אליטיסט" וכו'.  אני מאמינה שהתגובות הללו בתחתית הכתבות הן שטחיות אומנם, אבל גם אמיתיות ברוחן ומשקפות הלך רוח או תחושה אותנטית לגבי מושא הכתבה/הכותב. נתקלתי בהרבה תגובות  כמו "מה הוא חושב את עצמו, כל אחד יכול לכתוב ככה...", ואני לא מבינה מאיפה כל המגננות הללו וחוסר הביטחון הזה כלפי טאבו פלוס. כמה אירוני שהוא עצמו שר: "אין מושג כזה ביטחון עצמי, אז איך יכול להיות ממנו חוסר?".

אולי הסיבה להתלהמות היא שהוא באמת שונה ופשוט לא כל-כך נעים להודות בזה? לא נעים להודות שדווקא יוצרים כמותו וכמו קוואמי דה לה פוקס (שלחלוטין לא מוערכים מספיק במדיה), היוצאים מהמשבצת של ההיפ הופ, גולשים לעולמות אחרים ויוצרים יצירה שהיא רב תחומית ומדברת להרבה אנשים שלאו דווקא "שייכים" לעולם ההיפ הופ, ראויים להערכה רבה רק על האומץ והתעוזה להיות אחרים (ושלא נדבר על טונות הכישרון). זה אולי מה שמכניס למבוכה את ה"קוטלים" למיניהם. ויכול להיות שיש אנשים שלא מסוגלים לאהוב משהו אחר, וזה גם בסדר. אנחנו במחתרת האינדי רגילים שאנשים מפספסים דברים טובים שקיימים מתחת לעיניים שלהם. בתכלס בשביל זה אנחנו כאן.(:

בתור צורכת מוזיקה כבדה שאת ההיפ הופ שלה צריכה בקצוות של השטוח (כמו ביונסה) או הרב גוני (כמו אווטקאסט), או...איך נאמר זאת אחרת? בתור צורכת מוזיקה אלטרנטיבית שלא מכירה היפ הופ, אלא אם כן זה בא ודופק לה על הדלת הפרטית שלה כך שהיא לא יכולה שלא לשים לב לגיוון, לעוצמה ולעומק, אני נפעמת מהאלבום החדש של טאבו פלוס.

                                       


ממה היא נפעמת, זאתי?

יש משהו חסר נשימה בשירתו של טאבו פלוס באלבומו החדש, "מיתרים". נדמה כי בכל רגע זוהי הנשימה האחרונה שלו. הכל כל- כך דחוס שם ברגש שלו, כאילו שהוא עומד על הקצה ומביט לעברנו מעל צוק רגשי גדול שמסיע אותו ברחבי התודעה שלו. התודעה הזו מוצפת מוזיקה, שמתארת בביטים שלה לבטים, חוויות, מחשבות, תסכולים, כשהכול מוגש על מגש ביתי. תרגישו חופשי להיכנס לחדר הפרטי שלי, הוא  כמו אומר לנו.

בגדול, מלבד שיר מספר 8 העונה לשם "גרגרים של", אותו שרה כנראה קרן שחם, ולטעמי לא שייך מוזיקלית לאלבום, מעין שיר שקט ומלודי בעל גוון חם וישראלי- מתנחמד-  רדיופוני מדיי, בכל שיר אחר באלבום יש הילה של קסם שמקשה עליי שלא לאהוב אותו. יש איזו טאבויתפלוסית אופיינית בכל רצועה באלבום הזה: או שהיא זועמת, או שהיא  נואמת. ולפעמים היא פשוט פוחדת או נזכרת בנוסטלגיה דביקה, כשכל זה מושר בשירה המתוקה הזו שהיא חצי גברית- חצי נערית. שירה שלא פוחדת לחשוף  את הפן הרגשי שבמילים.  

פיזיקה

"אולי עולם מקביל עשה איתך יותר צדק"

(העיר פורטת)

השורה הלא כתובה הזו מסיימת את "העיר פורטת", הקטע שפותח את "מיתרים", האלבום השני של טאבו פלוס, יוצר היפ הופ אלטרנטיבי שנולד בחולון לשם יוסי שמריך. העיר פורטת שמגובה גם בקליפ מדהים (ניתן לצפות בו במייספייס), המשלב אנימציה וחוטים השזורים בגיבורי הקליפ שבונים את העולם שלהם ( וגם פורמים אותו בסוף, בחלק של הקרדיטים), הוא שיר חזק ומרגש שבו חושף בפנינו טאבו סוג של הזיה/חלום בעל ארומה סקסואלית, שמתבטאת בעיקר במקצב האיטי ההולך ומתחזק של השיר. לפי הקומוניקט, הקליפ מתאר שתי דמויות שלא מוצאות את עצמן בעולם הזה, כך שאולי עולם מקביל היה עושה איתן יותר צדק. את הפנטזיה המתוקה הזאת על מיתרים שבונים עולם מקביל יצר טאבו בהשראת "תורת המיתרים".

ובכן, לא סתם פנטזיה מתוקה וציורית, אלא תורה פיזיקאלית של ממש הגורסת שהחומר העשוי חלקיקים מורכב בעצם ממיתרים. ולפי מכון ויצמן: "כל חלקיקי החומר המרכיבים את היקום נוצרים כתוצאה מרטיטת המיתרים בתהודה הנמוכה ביותר שלהם, כשהם נעים, מתלכדים, נפרדים ורוחשים במרחב-זמן. במלים אחרות: המציאות החומרית היא ה"מוסיקה" שמנגנים המיתרים". כך שהמקצבים ההולכים ומשתנים, השירה הדרמטית שקרובה כל- כך אל האוזן והחוטים שמציירים תנודות שונות של מיתרים, משתלבים נהדר עם אותו רעיון של עולם העשוי ממיתרים, כשההרמוניה הנשגבת אליה היא שואפת היא המוזיקה. אצל טאבו בקליפ זה גם מתחבר לאהבה או רצון לקשר, כשצמד הדמויות מנסה לתקשר באמצעות מכשיר קשר של ילדים, ללא הצלחה יתרה. החיבור החזק לקונספט האמור קשור מן הסתם לעובדה שהאלבום יצא במקביל לפרויקט הגמר של טאבו פלוס כסטודנט לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון.

כן, כמויות של יופי נשפכות עלינו כבר בשיר הראשון של האלבום, אך אל דאגה-השירים הבאים יהיו יותר שמחים מוזיקלית, ויותר דומים ל- איך- שנדמה- לי- שהיפ הופ בדרך כלל נשמע.

המוזיקה והליריקה

המוזיקה באלבום הזה יותר מוצלחת, לטעמי, מהאלבום הקודם (שהיה גם הוא חתיכת יצאה מפתיעה ליוצר בן 23). הצלילים נוקשים יותר, ההפקה של יוסי ג'וזף כהן כבדה יותר ויש תחושה של אינטנסיביות, לעיתים אפילו מעין רעידת אדמה, המצליחה להשתלט על כל ההיבטים הרבים והסוגיות שמעלה טאבו פלוס ב"מיתרים". בהזדמנות זו יש לציין שהאורחים באלבום תרמו רבות לצבעים וליצירה עצמה: בין אם זה ג'וזף  ששותף גם לרוב הלחנים באלבום ומשתתף גם בשירה, ואם זאת השירה המצוינת של  הארכיון, נעה פארן (הכה משובחת) וקרן שחם.

 ב"על קווי החשמל" נראה שטאבו מתאר חוויה אורבאנית סוריאליסטית: "הילות הערים מחלישות את הילות האנשים, גופי תאורה דועכים עם עיניים כבויות". המילים ממשיכות לשייט באמצעות זרמי תודעה חזקים, כשבפזמון הקליט והמשובח יש מנטרה נהדרת המהדהדת  ומספרת איך אנחנו יוצאים אל העיר הקרה, שמשתלטת עלינו כמו מפלצת המגרשת כל חום של טבע: "לילות ריקים, לילות ללא מכסה, דלת פתוחה, יוצא לתוך זה". השורה האהובה עליי בשיר היא זו המדגישה שמתוך כל הבלגן ישנו צורך חיוני בענן (הנה, הוא כבר משפיע עליי עם הכתיבה שלו): "זה החלל שלי, תקשיב לי טוב, שומר עליו סטרילי".

 ב"שמיים מזייפים" המאוד בקי אודליי , טאבו שר על בחור שמבזבז את החיים ושונא את הזמן שנוזל לו מבין הידיים. בין מקצב שמח לאחר טאבו יורה מילים קשות, אלא מה :"הוא כבר הלך לאיבוד  מספר פעמים, שם בחוץ, שבילים חמקמקים, ואצלו בפנים, ורידים עם יעדים ברורים". מצחיק אותי לקרוא את הטקסטים הנפלאים האלה- "אבל עכשיו הוא מרגיש כמו העיתון של אתמול, כמו בוקר אחרי ליל אלכוהול, כמו הפסקול של הפסקול של הפסקול של הפסקול"- ולדעת שכשמגיעים לגיל שלושים כל עניין הזמן משתנה. יש איזו השלמה רגועה יותר עם הזמן הזה שנוזל וכל מה שאנחנו צריכים ורוצים או לא רוצים לעשות איתו. אפרופו הקרבה לגיל שלושים, כותב טאבו על לבטים ומחשבות לגיטימיות גם ב"כפות רגליך", המהמם מוזיקלית. בשירה רובוטית משעשעת ועל רקע הצלילים השבורים, מספר טאבו שהוא מפחד להתחתן ולהתנוון, ובשיא הפשטות יורה שאביו התחתן בגיל 25 ולו עדיין אין 25 חלומות להגשים: "אני מפחד שהכסף יגיע, כשיהיו כאן תינוקות במקום חלומות להאכיל, אני כאן בשביל...כבר לא יודע, בינתיים, רק מנסה להאריך את הפתיל". הלחץ הזה שהחיים יהפכו אותך למשהו שאתה לא רוצה להיות, משתקף בשירה הלחוצה של טאבו. מי שמתחבר ללבטים ולחששות האלה מרגיש שאכן מדובר ביצירה נשגבת (טקסטואלית ומוזיקלית כמובן, זה חייב ללכת יחד), שמתארת מצב בחיים בצורה מושלמת. הפזמון המשעשע שנשמע בצורה קטועה וממוחשבת מסיים את השיר עם חיוך: "אנשים לא עושים טעויות, טעויות עושות אנשים". טאבו לא ממש מבקר אף-אחד, אלא מתבונן על החיים מהצד, מדבר עליהם, שר עליהם שירים. זו הגדולה וגם השוני שלו: באופן הבוגר בו הוא מציג את הדברים בניגוד ליוצרי היפ הופ שאוהבים לרדת על אחרים.

קשה שלא לשפוך סופרלטיבים גם על "שפיות", שאותו כתב עם אבי גולצמן וביצע יחד עם הארכיון הזועם. השיר מתאר בצורה מעוררת התפעלות מצבים נפשיים של ריקנות, אכזבה ותחושה כללית שהעולם פשוט לא נחמד אל הכותב, אבל הוא יושב על ספסל ומבקש: "רוצה להישאר סוטה שותה תה", ולא שוכח ש: "רחמים עצמיים מדבקים כמו פיהוקים". השיר הזה מוכיח שטאבו לא מחבר חרוזים בשביל הצליל- הם פשוט באים לו מהנשמה. הוא בטח מהכותבים האלה שצצים להם משפטים באמצע החיים, המילים רודפות אותם והם תמיד מסתובבים עם איזו חתיכת נייר בכיס כדי לכתוב אותן. משורר  כבר אמרתי? לא פחות.

ומה עם ההרמוניה של "תורת המיתרים"? איפה נקודת הסיום המשיקה אל נקודת ההתחלה? איפה סגירת המעגל לנקודה הראשונית באלבום, היפה, הפואטית והקצת עצובה? אז זהו, שיש כזאת. בסופו של השיר שמסיים את האלבום מסתתר קטע ספוקן וורד, שבו טאבו נואם/מדבר על החיים שלו. הוא מקריא מכתב שכתב לונוס היקרה משנת 2009. המכתב מספר  על העולם המודרני, על עידן המיי ספייס והאס אם אס: "לעזאזל, אני רוצה יותר אינטימיות מחברות במיי ספייס "; על הרצון שלו לקבל מכתב ריחני באמצעות יונת דואר, ובעיקר על הצד הרומנטי שבו: "אני רוצה להתיישן איתך". טאבו רומז שהוא חולם על אהבה מהסרטים בעוד שמה ששולט מסביבנו זה ריאליטי ובלונדיניות שעושות אסטרטגיות בפריים טיים (אה, הממ, זו כבר  השוואה שלי (:). הוא מתגעגע לסרטים האלה של פעם, עם המילים היפות, והאהבה הזאת, נטולת הקלישאות ומלאת האמת, תהיה עבורו כנראה ההוכחה לקיומה של הרמוניה בעולם. אותה הרמוניה שקווים לדמותה היטשטשו לגמרי במהלך האלבום. 


 - הופעת ההשקה לאלבומו החדש של טאבו + תתקיים ב- 15/10 בלבונטין 7

-התמונות נלקחו מעמוד המייספייס של טאבו +

- עמוד המייספייס של 51%