בירה ובוקר זה שילוב מעניין (ואף מוצלח ממתחרו הקונפורמיסטי בוקר וקפה). בעזרתו האדיבה של שילוב מנצח זה אני יושבת בשבת בבוקר על מחצלת בנגב ומהרהרת בהפרחת הדממה המתרחשת לנגד עיני. ובכן, לאחר מחשבה מעמיקה אוכל לומר כי פסטיבל אינדינגב  2008 מספק הרבה מוסיקה וחול, דיסטורשנים ומפוחית, שקיעות וחיפושיות שחורות. וזה אכן מספק.

יש תחושה של בית, של מחנה קיץ עם כל החבר'ה. את הפרסומות לקוקה-קולה וסלקום מחליפים שלטים כמו "כל העולם במת חובבים". במתחם מפוזרים מיצגי אומנות משונים וביניהם, יחד עם הקהל, מתערבבים אמנים שהופכים בפסטיבל לקהל בעצמם. כולם הולכים לאט, יש זמן.

כמות ההופעות והאווירה בפסטיבל גורמת למבט שונה, כך נדמה לי, בכל הנוגע למתרחש על הבמה. כך למשל יש לפתע משהו מלא חן במוסיקאים נבוכים, המגמגמים בין השירים. אחד שכזה, אותו לא הכרתי טרם הפסטיבל, הוא רועי ריק. הוא מופיע בגיטרה ומפוחית יחד עם ההרכב שלו, המדלי בנד, ושר פולק בלוזי. הוא נראה קצת כמו נער חווה (באנגלית זה נשמע יותר טוב) מאוקלהומה, עם חולצה משובצת תחובה בג'ינס ושיער ארוך. השירים נעימים, זורמים, וביניהם נדמה שריק נתקע קצת, נחבא אל השיער. איכשהו, חוסר הביטחון הזה מקסים.

לעומתו מישהי אשר נראה כי דווקא צברה ביטחון על הבמה היא הצ'לנית הנהדרת של אסף אבידן והמוג'וז, הדס קליינמן. הנוכחות שלה על הבמה מורגשת יותר מהופעה להופעה ואפשר ממש לראות כל צליל בהבעת פנים אחרת, בעיניים העצומות. ההתמסרות הזו אף הביאה אותי לכוון שעון מעורר בכדי לראות את ההופעה שלה בשבת בבוקר בבמה האקוסטית לצד נגנית נוספת.  התאכזבתי לשמוע מאחד מעובדי הבמה שהמוג'וז "הוקפצו" (?) ונסעו עוד בשישי בלילה (וכי מחכים שהנגנית השנייה תקום בכדי להתחיל את ההופעה...).

ואם במוגו'ז עסקינן יש לציין כי אחד הרגעים היפים הפסטיבל היה כשבעת הפסקת חשמל המתופף, ג'וני סנואו, הבסיסט, רן ניר, והגיטריסט, רועי פלד, נשארו על הבמה לאלתור משותף על התופים. ניר אף הפגין יכולת רבה בהפעלת הקהל, בעיקר בתזמון מחיאות הכפיים, ואין ספק כי במידה וירצה בכך יוכל להמיר בקלות את הנגינה על הבס בשיתוף פעולה עם עינת שרוף או שרה'לה שרון או שתיהן.

רגעים יפים נוספים התרחשו בהופעות של גבע אלון ורות דלורוס וייס. אלון כאילו לא רצה לסיים אף שיר ונתן לכל אחד סיום ארוך על הגיטרה האקוסטית, מאלתר אולי, ממשיך עוד ועוד. דולורס וייס עשתה דבר דומה רק על הפסנתר. בבטן הריונית ובהרבה תלתלים היא התיישבה אל הפסנתר, גבה אל הקהל, תומכת מדי פעם בפעם בגב התחתון, כאילו מזכירה לנו שהיא בהריון גם כשלא רואים את הבטן. גם דולורס וייס מלווה בכלי מיתר וליתר דיוק ביהוא ירון המתפתל על הקונטרבס, ואין ספק שהשילוב בין השניים נוגע. דולורס, עם הגב אל הקהל או בלי, פשוט מרגשת.

הפסטיבל היה עמוס במגוון רחב של מוסיקאים וקצרה ידי מלכתוב על כולם. חלקם נראו לי כאילו נלקחו זה הרגע ממוסך תל אביבי וחלקם תפסו את תשומת הלב. ראויה במיוחד לציון בעיני היא להקת "בלקן במחסן", להקה המורכבת נגנים רבים החל מאקורדיון ועד לטובה שהיו מלאי אנרגיה ופשוט עשו שמח. חבל קצת אולי שמרבית האמנים, בעיקר בבמה המרכזית, היו אמנים ששרו באנגלית. בוודאי כי יש מקום ליצירה באנגלית, אך היה אפשר אולי ליצור קצת יותר איזון בינה לבין העברית. מצד שני כשסולן הג'ירפות דיבר ודיבר ודיבר, שטויות בעיקר והרבה יותר מששר, התגעגעתי קצת לאנגלית.

הפסטיבל מסתיים בהופעה של ערן צור, שתמיד כל כך מאוהב, שאי אפשר שלא לאהוב אותו בחזרה. בסוף קצת עצוב לחזור הביתה. זה כיף להתנתק ככה ליומיים, לעמוד תחת צילייה באמצע כלום ולראות שקיעה משמאל לעמית ארז נבוך על הבמה, מכוון את הגיטרה.