נרשם ע"י : אבישי מתיה בתאריך : 13/07/2004 18:06:13
יולי 2004 - "מחר" מס' 24
בן עזר מגדיר מחדש את היחסים בינינו לבין אלה שהגשימו את החלום. שהנפש שלהם תמיד תדמם. והנשמה תיקרע מהם לאט משמעותי וחצוי. רזי בן עזר במאבק על הארץ, במלחמת הדת, באלימות בכבישים, בייאוש המחלחל, קולם אינו נשמע. הם אנשי הרפאים. נוכחים נפקדים. לא נמצאים, אבל חלק מאיתנו. פטריוטים מעבר לאוקיאנוס. ישראלים מתוך הכרה, גם אם לא במעשה. הם, הרי, יורדים. נסו, כעת, לומר "יורדים" בלי לנחור בבוז. או לנשוף בלעג. נסו, לשם שינוי, לתפוס אותם כבני אנוש. על כל הצער. והכאב. והפחד. והלב השותת. והמבטא הפריך. והזרות הקיומית. והאכזבה המרה. לפני שתצללו לאלבומו של רזי בן עזר.
בן עזר, 41, נשוי ואב לשניים, מתגורר בפלורידה. מצליח יפה. טכנאי אולפן. מפיק מוסיקלי. מורה לסאונד. הוציא שם, באמריקה, חמישה אלבומים, אחד נוסף ברשת, אחד אחר כבר מוכן להפצה. אבל הקריירה הענפה לא נותנת לו מנוחה. והדולרים הירקרקים מספקים רק אושר זמני. אחרי 20 שנות מוסיקה, בן עזר חוזר איפוא לישראל. לבית שגדל. לרחובות בהם הילך. לאנשים. לטלוויזיה. לבנות מהתיכון. זהו, למיטב זכרוני, האלבום הראשון שיורד מוציא כאן, בארץ האבות (ובמקביל, תמורת 20 שקל בלבד, להורדה מרשת האינטרנט). ולו רק משום כך, הוא פורץ דרך. גורם למחשבה מעמיקה. משרטט דמות מורכבת ורב-מימדית, על זכרונותיה, התלבטויותיה, הציניות שמתערבבת בכמיהה, ללא השלמה או נקודה חותמת בסופו של המשפט. לבו של בן עזר אמנם במזרח, והוא בסוף מערב, אבל התקליט שלו בהיר ושובה לב, מבוצע בדרך כלל בשפתנו, היא שפתו, ונקרא, בפשטות צורבת, "בעברית".
ואתם, היוצרים החדשים, אל תחכו. שילחו חומרים. אני מבטיח להאזין ובבוא הזמן גם לכתוב. את הקשר אתם מוזמנים ליצור דרך כתובת האי-מייל:
danaf@zahav.net.il
רזי בן עזר בין היי-וויי סיקסטי-וואן ל"פה נחנה ת'אוטו". בין "משקיף על פסל החירות" לשיכון בחולון. בין חנות ספרים בארה"ב לאסון המסוקים. בין "הפרח בגני" לבין הביטלס. בינו לבין עצמו. בין מי שהיה למי שהוא עכשיו. בין מי שרצה להיות לבין מי שלא יהיה לעולם. בעברית. רק בעברית. רזי בן עזר מגדיר מחדש את היחסים בינינו לבין אחינו. אלה שאנו בזים להם. ומקנאים בהם. אלה שהגשימו את החלום. זה שלא הצלחנו לגעת בו. אלה שתמיד, אבל תמיד, הנפש שלהם תדמם. והנשמה תיקרע מהם לאט לאט.
אל תתפתו למתיקות ההגשה. בן עזר, מקצוען צליל, מודע למגבלותיו ושר בזהירות מופלגת. אל תתרשמו מצחות הלשון. בן עזר, שברא את תקליטו בהדרגה, לא יכול היה להרשות לעצמו לטעות. "
בעברית", על-אף הקלידים המלוקקים, למרות הנעימות שהוא משרה, הוא אלבום קשה עורף. סונט בנו. מכאיב לעצמו. לא עושה הנחות לאיש. לא דופק חשבון. ציני. עוקצני. ומריר. מריר מאד.
דווקא משום שבן עזר, המופנם, השכלתני, מודע לעצמו עד צווחה באישון ליל. אין כאן שמץ של מקריות. ודאי לא בהפניות. בטח שלא במראי המקום, המוכרים לכל ישראלי באשר הוא (כן, גם שם. במיוחד שם). בן עזר, במיוחד בפתיחה, מרבה בציטוטים. או בפרפראזות עליהם. אם מתוך הזכרון המתעתע. או בכוונה תחילה. הוא מחבר אותנו לעצמנו מהמקום שלו. הניחו לו לקחת אותנו באווירון, לרדת בשדה התעופה, לפצוח בביקור השנתי, עם הילדים, אולי גם הרעייה הגיעה. ללמוד מחדש. להריח באף. לנהוג במכונית המשפחתית. "בין עתלית לבין חיפה / כלא שש הוא שם נמצא" (הגשש החיוור); "והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת" (אלתרמן); "תבנה קן לציפורה" (ביאליק). זו הילדות שלנו, שלו. אלה הנעורים שלנו, שלו. ישראלים מפה. יהודים משם. והוא באמצע.
14 קטעים (11 שירים. ועוד שלושה בונוסים) מרכיבים את "בעברית". מרתכים נפש יהודית הומיה, פוערים בה חורים ומנסים למלא ברגשות. שולחים מבט משם. ועונים בפה מלא עפר מכאן. בן עזר, תושב פלורידה, משרטט את עצמו כנכדו של ההוא מ"איפה כל החבר'ה" (הגשש החיוור, 1967, מלחמת ששת הימים), הציוני שחזר למלחמה הגדולה, וכבנו של "קשר אייר" (יהונתן גפן, 1984, מלחמת לבנון), זה שראה את חבריו מתים, או משתגעים, בשביל אריק שרון. בפתח העשור החמישי לחייו, הוא שב לכאן, לחפש אחריהם, חבריו, אהוביו, בני המחזור. בבתים שלא קיימים. עם מספרי הטלפון שהתחלפו. אצל הבנות מהתיכון.
"
לאן נעלמו הבנות מהתיכון", מהשירים המרגשים ביותר ששמעתם בזמן האחרון, למעלה משש דקות של צמרמורת חודרת עור, הוא שיר המפתח של "בעברית". המסכה נקרעת מעל תמונת המחזור. והגעגועים כפולים. בן עזר הוא לא רק בוגר תיכון שמחפש אחרי עצמו, כדי להבין מי היה ומה היה, באמצעות המתווכות שאהב, או חשק בהן, או לא שת לבו אליהן. הוא גם אמריקנו-ישראלי, שאיבד את העבר שלהן, שהיה יכול להיות העבר שלו. בזמן שהוא בנה את עצמו בארה"ב, "
חלקן ירדו, או חזרו בתשובה / או עשו גוונים", "
לחלקן יש קצת שיער שיבה", או שמא, "
אולי בדיוק עכשיו הן לוקחות / את הילד מהגנון". שימו לב לשפה החלקה, הקולחת, הכאילו מובנת מאליה, שאוצרת בחובה כל כך הרבה רגש. ריחוק. וחוסר אונים. מתוך אי היכולת לאחוז בזמן שחלף ועבר לו. כשהצליל העוטף את השיר המאד-ישראלי הוא דווקא מאד-אמריקאי, עם כינורות דמויי בוב דילן, רק כדי להדגיש שהכאן הוא בעצם שם. וההווה הוא למעשה העבר. וכדי להשלים את התמונה המרובדת, בן עזר, פוליטי וזועם יותר משתעלו בדעתכם, מוסיף, כבהערת אגב: "
הן לא נעלמו לחלקה הצבאית / את זה הן השאירו לבנים". המלחמה נוכחת פה. גם פה. כל הזמן. ללא הרף. ולא רק היא. גם מלחמה אחרת, רחוקה, איומה, מוקרנת ברקע המטושטש.
משום שבן עזר הוא לא רק ישראלי מסיים. או אמריקני מתחיל. הוא גם, אולי אף יותר, יהודי. בארץ זרה. לא לו. את היהודים שלו הוא מוצא דווקא בחנות ספרים, כותבים על בלוז שחור, מיעוט לצד מיעוט ("
ספר על תולדות הבלוז" השנון). אך גם במקום אחר. מוכר. בלתי ניתן להתנתק ממנו. "
מטובי הלב", רושם בן עזר, "
עשו אהילים וסבון"
("אוטובוס מלא אמונה", חידוש יפה ללו ריד). השואה, איך לא, לא נחסכת מהתודעה. אף היא חלק מהצידה ההכרחית. משק התלאות שכולנו נושאים על גבנו. בנדודים. בתלישות. באובדן. בגעגועים. בסרט ישראלי כושל. או בסאגה אמריקאית שוברת קופות. על המשפחה המתפרקת.
כן, קשה להתעלם מהקשר המשפחתי. רזי הוא אחיה של שרון בן עזר, היא פוליאנה פראנק. הוא הפיק את הקסטה הראשונה שלה "
חיה ומתה בארון" ואת אלבום הבכורה "
אין לבחור" לפני כ-15 שנה. צלילים מ"זיוה", הלהיט מאותו אלבום, רוחשים כאן ברקע. ושרון, לסבית מוצהרת, מוזכרת ב"לאן נעלמו הבנות מהתיכון", כמיידעת את אחיה על שלוש בנות שיצאו מהארון. זו התקופה, שנות ה-80, שבהן ניסה את כוחו ב"
להתעורר" (תקליט שדרים ראשון, בינוני למדי, תחת השם "
אח חורג", שהוקלט ב-85' והגיע לכאן); שהאזין ל"
פרח בגני" של זוהר ארגוב (ביצוע מיותר לטעמי, שאמנם ניסה למזג את המזרחי ברוק, אך החמיץ לחלוטין את הכוונה עם נחיתתו באלבום); שעמד על מדרגות הסינמטק הישן, בבית מפעל הפיס בתל אביב, וכתב את "
בין קהיר לבין דמשק", אולי השיר הטוב ביותר באלבום, דיסטורשן חריף, עם תופי גיהנום מהדהדים. רגע מאד לא אופייני בתוך הרכות הנימוחה, המתקתקה לעיתים, של בן עזר, שמצד אחד, מגבירה את המתח מול הטקסטים המשוייפים, אך מעבר השני, מצניחה את הדיסק אל מחוזות הנמנום והמועקה בערך ממחציתו, לאחר ש"
להתעורר" נמוג. שני ביצועים ל"
שי סייד, שי סייד" של הביטלס (לשם מה להחדיר שיר סתמי באנגלית לתוך אלבום נוקב בעברית?), צמד פזמונים מיותרים ("
מוקדם בבוקר" ו"
פעם כשהייתי קטן") וזוהר ארגוב אחד, מותירים, בתום ההאזנה, תחושה חצויה. פרסונה מבלבלת. וטעם מריר על קצה הלשון. בדיוק כפי שבן עזר ניסה לעצב. רק לא מהסיבות הנכונות.
ובכל זאת, "בעברית" הוא אלבום יוצא דופן. פורץ דרך אפילו. שאינו מושלם, שקיבל החלטות שגויות, אבל מביט לנו עמוק בעיניים ודורש מאיתנו להקשיב. נסיעות שנתיות; הילדים שגדלים; הגיל המתאחר לו; מחשבות שמתרוצצות בין זה למשנהו - כל אלה הופכים את "בעברית" לדיסק עברי, ישראלי, תרבותי, משמעותי. ההיסטוריה עוד תשפוט אותו בשנים הקרובות. ולא תוכל להתעלם.
רזי בן עזר - בעברית (טרקטור 61:12)
המדור באדיבות עיתון כלבו